1.
שירי ביבס ושני ילדיה הרכים אריאל וכפיר הם שלושה נרצחים מתוך רשימה ארוכה ונוראה של כ־1,200 אחינו ואחיותינו, חיילים ואזרחים, איש ואישה, זקנים וטף, שנורו ונשחטו ונחנקו ונאנסו ונפצעו באותו יום מר ונמהר, שמחת תורה תשפ"ד.
בני משפחת ביבס נחרתו עמוק בלבבות וייזכרו באופן מיוחד, משום שמדובר באם ושני ילדים רכים שלא נרצחו בו ביום במיתה משונה בביתם בניר עוז, אלא נחטפו ונרצחו באכזריות מאוחר יותר על ידי שוביהם בעזה.
למרות סימנים וטענות לכך שאינם בחיים, שנודעו ברבים כבר לאחר שבועות ספורים, התקווה שאולי הם בכל זאת חיים לא גוועה במשך כ־500 יום, ורבים נשאו תפילה לשלומם ולשובם הביתה.
לזמן הרב שבו נמשכו המעקב אחרי גורלם והציפייה לסוף טוב, התווספו אותם צילומים מפורסמים ושוברי לב שבהם נראית שירי נושאת את שני ילדיה כתומי הראש ומנסה לגונן עליהם.
"הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים", התפלל יעקב אבינו ערב פגישתו עם אחיו השונא אותו ומבקש להורגו.
מראה צילומי האם ושני עולליה הפך סמל לשבריריות ולחוסר האונים שלתוכם נקלעו אלפי ישראלים, ביום שבו נפלו כל ההגנות שהיו אמורות לחצוץ בינם לבין מחבלי הנוח'בה צמאי הדם, ששטפו את יישובי העוטף מבעד לעשרות פרצות במכשול המושקע שהכזיב וקרס.
צה"ל הגדול וישראל החזקה נותרו חסרי אונים. במשך שעות ארוכות קצרה ידנו מלהושיע, ובניר עוז יותר מבכל מקום אחר.
שירי, אריאל וכפיר, יחד עם שכנם לקיבוץ עודד ליפשיץ הי"ד, הובאו למנוחות בתקופה של הפוגה בקרבות ובמחיר הדמים שמלווה אותם.
בעת רגיעה זו, הלוויית החטופים שהפכו לסמל לאומי ריכזה אליה את כל תמהיל הרגשות שעם ישראל נושא בליבו מאז שמחת תורה תשפ"ד.
מחוות הכאב, ההזדהות והבעת הכבוד האחרון נפרשו על פני עשרות קילומטרים והשתתף בהן קהל עצום בגודלו.
ויחד עם הכאב הנורא באים גם הזעם העצום, הנחישות שמתכנסת לאגרוף קמוץ, וההכרה הברורה שלא נסכים ולא נוכל להמשיך ולחיות סמוך לשכנים צמאי דם שכאלה.
כל עוד בעזה אוגרים נשק ומגדלים ילדים על שנאה לאומנית יוקדת מהולה בריכוז נפיץ של קיצוניות אסלאמית, ילדינו לא יוכלו לחיות בבטחה ובשלום.
התקווה חסרת הבסיס שאם רק ניסוג ונצא נוכל להתבצר מאחורי גדרות והם יניחו לנו, התנפצה על סלעיה של מציאות אכזרית.
2.
בימים אלו מתקרב אל קיצו שלב א' של עסקה רעה ומסוכנת שסוכמה עם השטן החמאסי. תהיה אשר תהיה הדרך שבה נבחר להמשיך הלאה, דבר אחד צריך להיות ברור ומוסכם: אין מצב שנשלים עם המשך קיומו ושלטונו של חמאס בעזה.
חמאס צריך להיות מושמד, או לכל הפחות מפורק ומורחק מכאן. רצועת עזה נשלטת בידי האויב, כמוה כסכין שמונפת מעל עורפה של מדינת ישראל.
יציאתנו מעזה הביאה איום רקטי על כמחצית משטח המדינה ועל מרבית אוכלוסייתה. חממת הטרור שהתפתחה בעזה גידלה חיות טרף שהמיטו עלינו את האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. למדנו על בשרנו הפצוע והמצולק שאין דרך אחרת להתמודד עם האיום העזתי מלבד שליטה ישראלית על שטח הרצועה ומאבק מתמיד עד לחיסול אחרוני המחבלים והשמדת כל אמצעי הלחימה.
3.
את ששת השבועות של הפסקת האש שניתנו לו בשלב א' של העסקה, חמאס ניצל כדי לארגן ולשקם את כוחותיו ויכולותיו. פלוגות וגדודים הוקמו מחדש, חודשה ההצטיידות באמצעי לחימה, ובימים אלו ממש יש ניסיון לחדש את יכולת ירי הרקטות. ישראל לא יכולה לעמוד מן הצד ולראות כיצד כל הישגי המלחמה שעלו במאות קורבנות הולכים ומתמוססים, והאיום הביטחוני על יישובי העוטף ועל ישראל כולה הולך ונבנה מחדש.
בימים הקרובים יוחלט אם להאריך את שלב א' בעסקה ולשחרר עוד חטופים בתמורה להוצאתם לחופשי של עוד מחבלים מסוכנים. לפי איך שזה נראה כעת, ראש הממשלה, הרוב בממשלה ורוב הציבור השלימו עם המחיר המטורף שישראל משלמת, נואשו מלהשיג את שחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי, ומבקשים להמשיך בעסקה כדי לשחרר כמה שיותר חטופים. לצערנו ניסיון העבר מעסקת שליט ומעסקאות קודמות מלמד שבדרך זו אנו מצילים חיי מעטים במחיר חייהם של רבים. מכל מקום, גם אחרי מסע תעמולה חסר תקדים בעוצמתו, רוב הציבור לא מוכן לחתום על סיום המלחמה ולוותר על הכרעת חמאס. לכן במוקדם או במאוחר, כנראה לא בעוד זמן רב, המלחמה תתחדש, והפעם במתקפה הרבה יותר גדולה ומוחצת, שתתאפשר בזכות תמיכתו הידידותית של ממשל טראמפ. המתקפה הזאת, שצריכה להתנהל לא רק בעוצמה, אלא גם בחוכמה ובהתנערות ממוסר לחימה מעוות שעולה במחיר חיי חיילינו, צריכה להסתיים כאשר רצועת עזה כולה מוחזקת בשליטתנו. בסיום תהליך השיקום צריכה רצועת עזה להיות חלק ממדינת ישראל, כשמרבית אוכלוסייתה הערבית בונה לה חיים טובים, שלווים ושוחרי שלום יותר, באותן מדינות שיסכימו לקלוט את פליטי עזה.
4.
בהלווייתה של שירי ביבס סיפר בעלה ירדן כיצד בעת שהסתגרו בממ"ד שעמד להיפרץ הוא שאל אותה: נלחמים או נכנעים? נלחמים, ענתה לו שירי, והוא נפרד ממנה ומילדיו ויצא להילחם. דברים אחרונים אלו של האם שנרצחה עם ילדיה והייתה לסמל, צריכים לעמוד לנגד עינינו בבואנו להישבע שלעולם לא עוד. גם אנו עומדים כעת מול חמאס בדילמה הזאת, לחתום על עסקת כניעה או לצאת למלחמה. והתשובה האחת האפשרית היא נלחמים, לא נכנעים.
הדרום הכתום
ההיחלצות של בני ההתיישבות ביהודה ושומרון לעזרת אחיהם בעוטף ביום הטבח, ולמיטב היחידות הלוחמות בהמשך המלחמה תוך תשלום מחיר דמים כבד, לא פטרה את המתנחלים מתפקידם הקבוע כשק חבטות שמוטחות בו האשמות שווא ועלילות.
כבר ביום הטבח נפוצו עלילות כאילו כוחות צה"ל בגבול העוטף היו מדוללים משום שהחיילים הוזעקו "לשמור על הסוכה של צבי סוכות בחווארה". בהמשך למדנו שעל הגדר בעזה היו מוצבים שלושה גדודי חי"ר וגדוד שריון ממיטב היחידות הלוחמות של צה"ל. אלא שיותר ממחצית הלוחמים נשלחו לא ליהודה ושומרון אלא הביתה לחופשת חג, וגם הלוחמים שנותרו בקו לא הוכנסו לכוננות למרות אותות האזהרה, בגלל שאננות וקריאה שגויה של כוונות האויב.
עלילה פופולרית אחרת שרווחת בקרב שונאי ההתיישבות גורסת שההתנגדות בימין לעסקת שחרור החטופים נובעת מהשאיפה לכבוש את עזה כדי להקים בה התנחלויות. בעיני המתנחלים, גורסים המעלילים, אדמה קודמת לחיי אדם. אבל כל מי שיבדוק מעט ימצא שכבר עשרות שנים טוענים בימין שעלינו לחזור אל מורשת אנטבה וסבנה, ולצאת ממלכוד מצעד האיוולת שהופך כל חטיפה למנוף לחטיפה נוספת, וכל עסקת שחרור חטופים ליקרה וקטלנית יותר מקודמתה. אם הנושא היה רק חידוש ההתיישבות, רוב מתנגדי העסקה הנוכחית היו מסכימים להמתין עם זה עד לאחר שחרור החטופים. בעסקת שליט לא עמדה על כף המאזניים שאלת חידוש ההתיישבות. בכל זאת הימין התנגד לה, ולאסוננו נתניהו והשמאל והתקשורת לא שעו לנימוקיו. לפחות אז לא ניתן היה להעליל שההתנגדות קשורה לשאיפה לחזור להתיישב בעזה.
הצבע הכתום שליווה את הלוויית משפחת ביבס הציף בקרב רבים זיכרונות מימי המאבק הכתום להצלת גוש קטיף, שנערך לפני 20 שנה באותם כבישים ובאותם אזורים. הניסיון להקריב למולך את יישובי גוש קטיף, בתקווה שבכך יבואו שלום וביטחון על ישראל ועל יישובי העוטף, הפך למציאות מדממת. הבטיחו לנו שעל תל חורבנו של גוש קטיף ישגשג דרום אדום של שדות כלניות, אבל במקום זה קיבלנו דרום אדום מדם בנינו ובנותינו.
בלי שום קשר לאופן סיומה של פרשת החטופים הכאובה, הפיוס הלאומי שאנו כה זקוקים לו צריך לכלול לצד שיקום העוטף גם את תיקון העוול הנורא של חורבן ההתיישבות היהודית בחבל עזה, בשם נבואת שקר שהבטיחה שזה מה שיביא לנו שלום וביטחון. בכנס ירושלים השבוע קראה השרה מירי רגב לצרף את חידוש ההתיישבות בגוש קטיף למטרות המלחמה. אבל גם אם נעדיף להשאיר בצד מטרות שאינן בקונצנזוס, יש לדחות בתוקף את ההתייחסות לרעיון חידוש ההתיישבות כהזיה לא לגיטימית, ואת העלילה כאילו השאיפה הזאת היא שעומדת ביסוד ההתנגדות לעסקת כניעה שתפקיר את ביטחון המדינה ואזרחיה.
לתגובות: [email protected]