1.
בעולם השקלא וטריא ההלכתית קיים המושג 'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה', שמשמעותו בעברית תקנית היא, שתיקה כהודאה: כאשר בר הפלוגתא שלך שמע והגיב בשתיקה, משמע שהוא מסכים איתך. שמעתי ושתקתי - משמע הסכמתי.
מכוח עיקרון זה מוקיע הציבור הדתי לאומי, הרואה בתנועה הציונית ביטוי לפעמי גאולה שמיימיים, את דברי הנאצה, הכפירה, הבורות והשיסוי, שהשמיע מי שמכונה גדול הדור, הרב דב לנדו, ראש מועצת רבני 'דגל התורה' הליטאית. למשל הדופי שהטיל בקדושי עליון שנפלו בהגנת העם היושב בציון, צדיקי עולם, שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, שבכלל קיבלו חינוך מעוות, לטענת הרב ד"ל. כביכול, נפלו לשווא.
איזה ביזיון. לא היתה נבלה כזאת בישראל מאז ימות עולם.
2.
וכל הטירלול הזה אינו אלא קצה הקרחון של ערימת דברי הבלע והביזיון שהטיח כנגד הראי"ה קוק והרב מיימון; לצד ביטויי תקווה לשלטון הערבים כאן בארץ ישראל. יורשיהם הרוחניים של פורעי ה-7 בנובמבר, מפלצות נאציות, פריצי חיות, ששחטו ושרפו מכל הבא ליד, אנסו ורוצצו ראשי תינוקות, הם שראויים לשלוט כאן. טירלול כל כך הזוי, שראוי לבחינתם, עם כל הכבוד, של מומחי תורת הנפש.
כי אחרת, איך אפשר להסביר אחרת דברי ניאוץ אלה? - "אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים... אפשר כמו שר' חיים זוננפלד עשה, לכבד את הערבים. היה די טוב שמושלים כאן הערבים. מצב הכי טוב".
3.
הצד השני של מטבע 'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה', החמור לא פחות מהדברים עצמם, הוא היעדר תגובה של הציבור החרדי לדברי ההבל והפלצות. העולם החרדי כולו נתעטף בשתיקת כבשים מתחסדת: למן הרבנים עיני העדה ועד ללבלרי התקשורת החרדית; למן האדמו"רים וראשי הישיבות ועד לעסקנים והח"כים. כולם נאלמו. אפילו הרבנים הראשיים, שמהם מצופה שינחו את העם היושב בציון את הדרך אשר ילכו בה. כולם התעטפו בשתיקת הכבשים. ו'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה'.
תשמעו סיפור שיבהיר את גודל ה'ניחא ליה': בעיר מעורבת התארגנו שתי קבוצות ווטסאפ לנשים, האחת לחרדיות והשניה לדתיות לאומיות. אישה שמחוברת לשתיהן סיפרה ברוב תדהמה, שבעוד שהקבוצה השניה עסקה כולה בהודעות מלחמה: הלוויות, מודעות אבל, סיוע למילואימ'ניקים ומשפחותיהם, ביקורי פצועים, ועוד, עוסקות נשות הוואטספ השני בענייני אופנה וטיפוח: סידורי לק ג'ל, פאות נוכריות, טיולים וקניות בחו"ל, וכדומה. המלחמה והנופלים לא שייכים להן.
4.
אבל למרות הניתוק, לא אבדה תקוותנו. יש אור בקצה המנהרה. אפילו הפתשגן החרדי 'יתד נאמן' שמכנה ברגיל את הרב ד"ל 'מרנן ורבנן', הבין הפעם שדברי הבוטות והבורות שהשמיע חרגו מתחת לקו האדום וגנז אותם.
מי שכן התייחס, בביקורתיות חריפה אך מנומסת לדברי הביזוי והשיסוי, היה כתב העת המקוון החרדי 'צריך עיון', בעל אוריינטציה ליטאית. עורכו הרב יהושע פפר, למדן חרדי בעל אומץ לב אישי ומצפון יהודי, מוקיע במרומז ובנימוס את הדברים המקוממים ומסביר שרק מי שמנותק מן המציאות שהתהוותה כאן מאז קום המדינה, מסוגל לכך.
לדבריו, מי שמתבונן בעיניים מפוכחות בהישגי התנועה הציונות, רואה מדינה יהודית ש"הצליחה מעל ומעבר לכל צפייה: הביסה את אוייביה, קיבצה מיליוני יהודים, כלכלתה משגשגת וצבאה עוצמתי, חידשה את השפה העברית, והפכה למעצמה בינלאומית ולגאוות האזור". וגם אם המדינה רחוקה מלהיות מושלמת, הרי בגדול "מדובר בתופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. לא פחות".
5.
לצד צמיחת המדינה, אומר הרב פפר, אין להתעלם מצמיחת היהדות החרדית במדינה: "מכדי 2.5% מהאוכלוסיה בעת הקמתה, צמחה למימדים אדירים של 14% כיום, הקימה מוסדות מפוארים של ישיבות וכוללים, קהילות של אברכים ובני תורה, חצרות חסידיות, שירותי קהילה ודת מפותחים, תנועת תשובה שכמוה לא נודעה מעולם, ואף הגיעה להישגים פוליטיים יוצאי דופן, כשכמעט כל קואליציה מאז 1977 כללה את המפלגות החרדיות".
אך על הברכה הזו רובץ, לדידו, עול מעיק: "מהצד הישראלי, החרדים היו לנטל משמעותי על המדינה. הדגש העיקרי בעבר היה הכלכלה: ההשתתפות הנמוכה של חרדים בשוק העבודה, בפרט באזורים המובילים של התעסוקה הישראלית, נוטלת מהמדינה מנוע צמיחה משמעותי. מאז ה-7.10, נוספה לכך זעקה רבתי בנושא השרות הצבאי, המשפיעה במיוחד על לכידות החברה היהודית בישראל. כמובן, ככל ששיעור החרדים באוכלוסייה ממשיך לתפוח, מה שבוודאי יקרה בשנים הקרובות, כך הלחצים הכלכליים, הצבאיים והחברתיים ימשיכו לגדול, וכך תתעצם תביעת הציבור הכללי: אין זכויות ללא חובות".
6.
על רקע זה הפך יעד ההתבדלות של הציבור החרדי, שאליו עדיין חותרים חלק מהרבנים, לבלתי אפשרי: "ההתבדלות המוחלטת בלתי אפשרית, וזאת משלוש סיבות. האחת היא הגודל: חברה כה גדולה, חייבת כלכלית וריאלית מעורבות עמוקה עם המדינה. כשהחרדים שרים בממשלה וחברים בקבינט, ממי כבר אפשר להתבדל? סיבה שנייה היא המדיה החדשה: חדירת האינטרנט יצרה אזורים משותפים שלא תלויים בגאוגרפיה, והפכה התקרבות רעיונית ותרבותית לתופעה שאינה ניתנת לעצירה. ושלישית, הזמן עושה את שלו: ההימצאות המשותפת במשך עשורים ארוכים, תוך עמידה מול אתגרים וסכנות משותפים, גזרה על החרדים מגוון תהליכי ישראליזציה".
7.
שורה תחתונה, על פי 'צריך עיון' החרדי: "העם נמצא במקום אחר. מעטים בלבד יזדהו עם דברי הרב לנדו. החרדי הממוצע מכיר בתמיכת המדינה בפריחת עולם התורה. גם אם יש הסתייגויות עמוקות ביחס אליה, ברור לכל שמדינה ערבית לא הייתה מקבצת את הגלויות, לא מקימה את עולם התורה, ולא מאפשרת את תנועת התשובה... היהדות החרדית עוברת תהליכי ישראליזציה ומַעֲבָר לתפיסה לאומית עמוקה... חלקים גדולים בתוכה רואים את הסיפור הישראלי כסיפור שלהם – לא מושלם, רחוק מכך, אך סיפור שהאחריות על כתיבת פרקיו הבאים מוטלת עליהם... רבים בציבור, כולל רבנים משמעותיים, רואים את מלחמות ישראל בתור מלחמה להצלת העם ולא להצלת המדינה, כפי שפסק הרב אלישיב זצ"ל (עי' קובץ תשובות, ח"א, סימן רמ"ג). החרדים תופסים עצמם כחלק מהרוב היהודי במדינה, חלק מסיפור שיבת ציון. הם מבינים שהאחריות הכבירה מוטלת עלינו בגשם וברוח, בתורני ובאזרחי, גם אם המסלול למימושה אינו קל ופשוט".
במלים אחרות: הציבור החרדי מזדהה ברובו עם המדינה, גם אם אינו חושף זאת מול ה'השקופע' שמובילים רבנים שנותרו מאחור, שטרם התנתקו מן הבועה שמקדשת את העבר ומנותקת לגמרי מן המציאות הדינאמית.
נחמה פורתא.