אבידן בית יעקב בכיכר החטופים: "אנחנו כאן כי אנחנו עם אחד"

לאחר הפצרות רבות החליט האב השכול, סא"ל במיל' אבידן בית יעקב, יו"ר הישוב עלי, להגיע לכיכר החטופים, ושיתף בתחושותיו ובמשמעות העמוקה של המעמד.

בנאום חזק ומלא רגש, דיבר על האחדות הלאומית, על הכאב המשותף ועל הצורך להסתכל קדימה, מעבר להווה הכואב, כדי לצמוח כעם מאוחד.

"האחים שלנו שם, האחים שלנו כואבים. יש דרך שאפשר לעשות את זה. יש דרך להיות יחד, להגיד את מה שאתה מאמין בו בדרך שאינה פוצעת, בדרך שמוצאת את הטוב אצל האחר, דרך שמוצאת המשותף בינינו ועובדת על להגדיל אותו."

בית יעקב שיתף את הקהל בהרהוריו לנוכח שובם של החטופים, ובמשמעות העמוקה של הבחירה להילחם: "להביט באחינו ואחיותינו שחזרו מהשבי זה דבר מופלא. אילו כוחות נפש, איזה תעצומות? הם נלחמו כדי להגיע לרגע הזה. הם בחרו להילחם. רק מי שיש לו בשביל מה לחיות – בוחר להילחם. ואנחנו כעם, אנחנו נלחמים כבר שנה וחצי – זה מחייב אותנו לדעת על מה אנחנו נלחמים. האם אנחנו נלחמים רק כדי להשיב את בנינו ובנותינו? מה יקרה איתנו יום אחרי שכולם יחזרו בע"ה?"

הוא חלק רגע אישי ומרגש מהלחימה בעזה, שם פגש את בנו רועי ז"ל: "זכיתי להילחם עם בני רועי בחאן יונס. היינו בחטיבות שכנות והחטיבה שלי הייתה צריכה לעבור דרך החטיבה של רועי - כתוצאה מכך נפגשנו לתיאום. אני נכנס אליו לבית, מתחבקים ורועי אומר לי 'אבא, זה מוזר'. 'מה מוזר?' אני שואל אותו. 'קראת לי אחי' הוא ענה. בהתחלה חשבתי שזה מצחיק, אחר כך כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא קרה בטעות, זו המציאות בצה"ל. גם מפקד האוגדה שלנו כשהיה פוגש את הלוחמים בשטח היה שואל 'מה קורה אחי?' כל מי שנלחם שם יחד, מכיר את התחושה, מבין את התודעה העמוקה שאנחנו אחים. מה יוצר את הדבק הזה? מה גורם לאחווה הזו? מה הופך אב ובן לאחים? המוכנות להילחם - המוכנות להקריב והידיעה שנגיע שוב כשיקראו לנו. מה שהופך אותנו לאחים זה שאנחנו לא תקועים בפרט ולא תקועים בהווה. יש לנו עתיד משותף."

בית יעקב קרא להימנע משיח של האשמה עצמית, ולהפנות את הזעם כלפי האויב: "המלחמה הזו אינה ארורה והשבת אינה השבת השחורה - האויב שלנו ארור ושחור. הטרמינולוגיה הזו מסוכנת כי היא מסירה מאיתנו אחריות. יש רע שגרם לכל זה והוא לא בתוכנו, הוא החמאס. את הכעס והזעם יש להפנות אליו ולא פנימה בינינו. לנו יש אחריות ללבוש בגדי מלחמה ולנצח אותו. זו זכות, זו בחירה ולא גזירת גורל."

את נאומו חתם בקריאה להסתכלות רחבה ומאחדת: "אנחנו כאן כדי לחבק אתכן המשפחות, אנחנו כאן כדי לכאוב יחד, אנחנו כאן כי אנחנו עם אחד. אנחנו כאן, יש לנו תקוות משותפות. ההתכנסות כאן היום אינה יכולה להיות רק דאגה להווה. היא אינה יכולה להיות רק דאגה לפרטים. הם כמובן חשובים. כל אחד ואחד מהם. בין אם מדובר בהצלת חיים ובין אם מדובר בהבאתם לקבר ישראל. 24 שעות לפני שרועי נהרג, הוא הצליח בנחישות ובמקצועיות נדירה לחשוף מנהרה ממנה הוחזרו לקבר ישראל גופות ארבעה חטופים, ביניהם גם שני לוק הי"ד, שדודתה רינת איתנו כאן הערב. הוא מסר על זה את נפשו. אבל אם אנחנו רוצים לבצר את אחדותנו לא נוכל להביט בעין פרטית, לא נוכל לזעוק כאב פרטי."

"תביטו בתמונה, אם אנחנו רוצים שהמבט שלנו אחד לשני בעיניים יהיה מבט של אחים, אנחנו חייבים להגיד שההתכנסות כאן היום היא לא רק עיסוק בהווה, היא לא רק עיסוק בשמות הפרטיים - היא קריאת כיוון לעתיד. היכולת שלנו להתלכד, האמירה שלנו שהכאב הפרטי שלכם המשפחות הוא כאב לאומי – צריכה להצמיח בנו קומה חדשה. לא נוכל לחזור כל אחד לפרטיותו. יש לנו אמירה כעם, לא הקמנו מדינה רק שיהיה לנו נוח ונעים. קמנו כאן מאפר ועפר כדי להקים חברת מופת שתהיה מגדלור לעולם. אם נדע להביט אחד בעיניים של השני כאחים - נדע לצמוח מהמלחמה הזו. רק כשנדע לחיות יחד חיים לאומיים בעלי ערך – יבוא שלום על ישראל. נוכל לצמוח דרך השלום ולא דרך המלחמה".