כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה הזו – הרצון להתחבר, להרגיש קרובים, להיות חלק ממשהו גדול. אך לעיתים נדמה שהקשר לרוחניות, לתורה, לה' – חומק מאיתנו. איך יוצרים חיבור אמיתי, כזה שממלא את הלב?
פרשת תרומה מעניקה לנו תשובה עמוקה:
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לכאורה, היה ראוי לומר "ושכנתי בתוכו" – בתוך המשכן, ולא "בתוכם" – בתוך בני ישראל?
חז"ל מסבירים: המשכן אינו רק מקום פיזי, אלא תהליך פנימי. כל אדם מוזמן לבנות משכן בליבו.
אך התורה מלמדת אותנו עיקרון נוסף: כדי שהשכינה תשרה בתוכנו, עלינו לפעול, להשקיע, לבנות.
לא מספיק לרצות חיבור רוחני – צריך ליצור אותו.
החיבור נבנה דרך נתינה:
רבי אליהו דסלר מסביר כי לא האהבה מביאה לנתינה, אלא הנתינה היא שיוצרת אהבה. כשאדם נותן – בין אם מכספו, מזמנו או מכוחותיו – הוא מתחבר לדבר באופן אישי. כך, כל מי שהשתתף בבניית המשכן לא רק תרם חומר, אלא יצר קשר פנימי לה'.
לכן התורה מדגישה: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". הקדושה אינה נוצרת מריחוק פסיבי, אלא מתוך השתתפות פעילה.
חכמת הלב – האחריות שלנו:
התורה מתארת: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ". מדוע דווקא "חכמת לב"? הרי החכמה שייכת למוח!
אלא שהתורה מלמדת אותנו עיקרון חשוב :הידע והכישרון הם מתנה משמים, אך החיבור הרגשי והעשייה – תלויים בנו .הקדושה אינה נוצרת מאליה; היא דורשת השקעה פנימית והתמסרות.
הקב"ה מעניק לנו סייעתא דשמיא, אבל הבחירה לפעול ולבנות משכן פנימי היא שלנו. לעיתים בתחילה הפעולות נעשות בצורה טכנית, אך ככל שנתמיד – גם ברגעים הקשים – הלב ייפתח, והדברים ייכנסו פנימה. זו הסיבה שהפסוק אומר: "והיו הדברים האלה על לבבך" – כי ברגע שהלב ייפתח, הדברים ייכנסו מעצמם.
המשכן שבכל יום:
גם בזמנים שבהם המשכן הפיזי אינו קיים, המשכן הרוחני ממשיך להיבנות בכל יום מחדש.
כל מעשה של נתינה, כל רגע של השקעה בלימוד ובעבודת המידות, מוסיף עוד לבנה במשכן הפנימי שלנו.
השאלה היא – האם נישאר צופים מהצד, או שניקח אחריות ונבנה מקום לשכינה בתוכנו?
הכותב הוא ראש מדרשת בינת פתח תקווה ורב בית ההוראה בגרעין התורני של תנועת מעינות בקרית אונו