היממה האחרונה עוברת עלינו בסימן קמפיין ההפחדה התקשורתי של "אם זה מה שטראמפ עשה לזלנסקי, הוא מסוגל לעשות את זה גם לנו", או בגרסה היותר 'אידיאולוגית', "הנה אמרנו לכם שהוא מטורף שמסוגל לבחור בציר הרשע".
רק באותיות הקטנות מספרים גם על האישור שהעניק מזכיר המדינה מרקו רוביו רק ביממה האחרונה לזרז משלוח צבאי בשווי 4 מיליארד דולר לישראל, כחלק מלא פחות מ-12 מיליארד דולר (!) שאושרו על ידי ממשל טראמפ עבור הידידה מהמזרח התיכון מאז נכנס לתפקידו לפני חודש וחצי.
האם ההתנהלות של טראמפ מול אוקראינה מפתיעה כל כך? האם יש מה לחשוש שישראל תספוג יחס דומה? התשובה בשני המקרים היא לא. כל מה שצריך כדי לא ליפול למלכודות החרטוט בענייני הבית הלבן, הוא להבין את הלך החשיבה של טראמפ בפרט, ושל רוב נשיאי ארצות הברית בכלל.
הגישה המדינית השלטת בארה"ב כמעט מאז הקמתה, למעט הבלחות קצרות אצל חלק מהנשיאים הדמוקרטיים, מכונה 'ריאל פוליטיק'. לא נלאה אתכם בשיעור עומק במדעי המדינה (לחובבי הנושא מומלץ מאוד ספרו עב הכרס של הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה), בתמצית: עושים את מה שטוב לארצות הברית, כדי לשמר את מקסימום הכוח וההשפעה האפשריים, במינימום עלות בנפש וגם בכסף. עם פחות אכפתיות מערכים או אידיאלים נשגבים (אם כי גם הם נלקחים בחשבון, במידה והם זוכים לתמיכה עממית מקיפה ומבטיחים גיבוי ציבורי לפעילות הנשיא, כפי שהיה המאבק בנאציזם).
והנה, הפלא ופלא, כשבוחנים את פעולותיו של טראמפ מבעד לעדשה הזו, פתאום הכל נראה מובן יותר. ארה"ב של ביידן השקיעה מאות מיליארדי דולרים (!) בזירה האוקראינית הכמעט חסרת חשיבות אסטרטגית מבחינת ארה"ב. האתגרים האמריקאיים הבינלאומיים מרוכזים במזרח הרחוק בזירת סין-טייוואן, במזרח התיכון בזירת הנפט והגז ומדינות כמו סעודיה או איראן, וכמובן בדוקטרינת מונרו המפורסמת של מעמד יחיד במינו בחצי הכדור המערבי, וכמעט שאינם קיימים בכל הנוגע למזרח אירופה הישנה.
בניגוד להייפ התקשורתי, פוטין הוא אמנם התוקפן האכזר, אבל הוא לא גרסה מתקדמת של הקומוניזם הישן. אין לו שום שאיפות או יומרות וגם לא היכולות הנדרשות כדי לכבוש חצי עולם, הוא לא מחולל הפיכות בדרום אמריקה או באפריקה, לא שולח צבאות לעימותים מול המערב במזרח אסיה, והאינטרסים שהוא נלחם עליהם, גם אם הם פסולים לגמרי מנקודת מבט מערבית והומנית (שלא לדבר על אופן המימוש שלהם), נתפסים כלגיטימיים לגמרי מבחינת הריאל פוליטיק הרוסי. לאמור, הבטחה לשמר את ברית נאט"ו הרחק מגבולות רוסיה, השפעה רוסית במדינות הסמוכות לה ואפילו שליטה בשטחים בהם מתגוררים בעיקר דוברי רוסית, שטחים שנקרעו מברית המועצות ומאפשרים לפוטין לטעון שהוא יוצא "להגנתם".
נכון, האירופאים קצת לחוצים מהאירוע, ונסיגה אמריקאית מוחלטת מתמיכה באוקראינה הייתה מחלישה את ההשפעה האמריקנית בכלל, לכן טראמפ הגיע עם מנגינת ביניים של 'עושה השלום'. הוא מבין שפוטין וזלנסקי כבר שחקו את עצמם ואת צבאם ומדינותיהם עד דק (ובוא נאמר שארה"ב בוודאי לא מזילה דמעות על ההיחלשות הרוסית), וכעת הגיע זמנו של השוטר העולמי לכפות את עשיית השלום, ולסגור את הנזילה בארנק.
לטראמפ לא כל כך אכפת מי יישאר בסוף האירוע בעל הבית בדונבס או באיזה מחוז שכוח אל אחר במזרח אוקראינה. לא בגלל רעיון העוועים המוכר לנו כל כך של 'שטחים תמורת שלום', אלא בגלל ההבנה שכשמדובר במעצמה גרעינית אי אפשר באמת להוריד אותה על הברכיים מבלי להסתכן במלחמת עולם. לכן, החשיבה הזלסנקאית כאילו אפשר להילחם לנצח בסבסוד אמריקני, נדחתה מבחינתו על הסף. תוסיפו לזה את חוסר הכבוד וההתנהלות המזלזלת של הקומיקאי היהודי-אוקראיני, וקיבלתם מתכון נפיץ במיוחד למפגש טעון מול המצלמות.
בישראל, מדובר באירוע הפוך בדיוק: טראמפ הולך עם הצד החזק והנאמן, בעל ברית ותיק שתואם כמעט בכל היבט את האינטרס האמריקני בזירת המזרח התיכון. הסכומים שישראל מבקשת מזעריים ביחס לסיוע שניתן לאוקראינה, הגיבוי הציבורי גם ובעיקר בקרב הבייס הרפובליקני-אוונגליסטי יציב וגבוה במיוחד, וכן, גם ההתנהלות המדויקת של הליכה בין הטיפות של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר רון דרמר, עם הקפדה לחלוק כבוד והודאה לטראמפ כמעט בכל הזדמנות ומעל כל במה, עושה את שלה.
האם ייתכן שנראה פה ושם מחלוקות בין ממשל טראמפ ובין ממשלת ישראל? ייתכן. האם זה עשוי להיגרר למסע השפלה בנוסח זלנסקי? ובכן, כל עוד ראש ממשלת ישראל מכיר את השפה והסגנון האמריקניים (היי יאיר לפיד), וכל עוד האינטרסים בין המדינות חופפים וישראל מנהלת את המלחמה בטרור האסלאמי גם עבור הדוד סם, זה כנראה לא יקרה. עם או בלי פעילותה הברוכה של מרים אדלסון.