הרב אליקים לבנון, מי שקרא "לעצור את ההסכם המבויש והמבוזה הזה" שבועיים לפני שאותו הסכם הביא הביתה את אגם ברגר (מה שכמעט 500 יום של לחץ צבאי לא הצליח), ליווה אותה בביקור בקבר יוסף הצדיק.
באותו מעמד, אימה של אגם הקריאה את הפסוק: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" ואמרה "את אחי אנוכי מבקש...אני חושבת שזו המשימה היהודית לאומית מוסרית הראשונה במעלה." אי אפשר להתעלם מהסתירה שקיימת כאן. חשוב להבין אותה לעומקה.
הסתירה איננה ברמת הרגש. מובן שגם מי שהתנגד נחרצות להסכם ירגיש שמחה טבעית גדולה על כל מי שניצל מידי החמאס, למרות שההיגיון אומר שמי שסבר שהשמחה הזו טומנת בחובה איום ועצב גדול בעתיד היה אמור לרצות לכבוש אותה. אבל נניח לזה, כנראה שהיא חזקה מאיתנו.
הרובד הכי עמוק של סתירה גם לא נמצא בהתלהבות הגדולה מדרך האמונה שאגם בחרה בה והקידוש ה' שהיא מביאה לעולם, תוך כדי התעלמות מהעובדה שאם הרב לבנון היה מצליח בדעתו, כמעט בטוח שאגם לא הייתה משתחררת, ושאותו אור גדול היה נכבה במנהרות באכזריות, כמו שנכבה האור של רבים אחרים. כמו שנכבה האור של הירש, אך לא לפני שהוא הצליח להעביר את האמונה הגדולה שלו לאלי שרעבי ש"מי יש לו למה למענו לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך." אבל אם אלי לא היה ניצל על ידי הסכם "מבויש ומבזה", גם הוא היה עוד צדיק שבאמונתו היה נרצח.
מהו עומק הסתירה? חשוב להבין שהסתירה בין העמדה שהביע הרב לבנון, ושהוא (ורבים איתו) עדיין מחזיק בה, לבין השיעור הגדול באמונה שאנחנו לומדים מכל החטופים איננה התנגשות אקראית. השיעור הזה, שאנחנו לומדים לא רק מההקפדות על שמירת שבת וצומות וברכות, ולא רק מההקפדה לשתף בפרוסת הפיתה, ולדאוג לחזק ולחבק אחד את השני, אלא מעצם היכולת לשרוד את התופת ולצאת עם הדר, עם חיוך, עם תקווה. השיעור הזה הוא ההמחשה הכי חזקה למה נכון ונדרש היה גם להסתכן במחירים האיומים שכרוכים בהסכם. כיון שכל סיכון של מחיר שאויבנו ינסו לגבות מאיתנו מתגמד אל מול הכוח האדיר של האור שכל החטופים מביאים לעולם עם שובם, כיתרון האור מן החושך.
האמונה בערך האין-סופי של כל אדם שנברא בצלם אלוקים היא מה שהופכת את פדיון שבויים למצווה רבה, ומה שהופכת את משימת ההצלה, כדברי אימה של אגם, ל"משימה היהודית לאומית ומוסרית הראשונה במעלה." זאת אמונה שיצאה מן המנהרות במלוא זוהרה, דווקא נישאת על ידי מי שלא גדל איתה, וזאת אמונה שגם בצבצה מתוך ציבור שלא כהרגלו הרגיל את פיו בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך והרב עובדיה יוסף.
כמו שאלי אמר: "מישהו התבלבל פה. זה לא ימין ולא שמאל. זה ישר". היה בהחלט מי שערפל המלחמה בלבל אותו, שחשב שנשאב את הכוח שלנו אם רק נאמץ את לבבנו מאחינו האביון, ונאמץ את אכזריותו של האויב (ועוד הגדיל להתבלבל כשהאשים את שורד השבי באימוץ תעמולת החמאס).
אבל אגם, ואלי, ואמילי, ואוהד ועומר, וכל מי שחזר בהסכם המבורך הזה מחזירים אותנו לדרך הישרה ומזכירים לנו מהו המקור האמיתי של האומה הנפלאה הזאת- "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
הכותב הוא איש חינוך במכון הרטמן ותושב הישוב אפרת