היה זה בן-גוריון שבשנותיה הראשונות של המדינה הטיח בראשי הציבור הדתי לאומי "איפה אתם בבתי הקברות הצבאיים?" כשנימק בכך את הקיפוח המגזרי הבוטה במשאבים לאומיים ובעמדות בכירות בממשל ובצבא.
המשפט הזה היה שקר גס ועזות מצח. חיילים דתיים מילאו גם אז את בתי הקברות הצבאיים. הם לחמו בכל מקום כתף אל כתף עם אחיהם החילוניים. בלטו במיוחד מי ששרתו ביחידות שבאופן מובהק היו דתיות.
מגיני גוש עציון שבקרבות המתמשכים עליו נהרגו כמאתים ארבעים לוחמים וחלקם הגדול היה דתי. מתוכם לא פחות מעשרים לוחמות, חלקן "נצר אחרון" למשפחה שנכחדה בשואה. שעות ספורות לפני הכרזת הקמת המדינה נפלה כפר עציון ובעקבותיה הגוש כולו, כשהשדר האחרון במכשיר הקשר היה "מלכה נפלה". בן גוריון עצמו הכריז ”אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של כל ההיסטוריה הישראלית נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון".
קרב ידוע נוסף היה בחנוכה תש"ט, על כיס פלוג'ה, בו נפלו 89 לוחמים של הפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני. פלוגות נוספות ספגו אבדות קשות בקרבות בכל רחבי הארץ. אדגיש שוב כי היו דתיים רבים מאוד שלחמו במסגרות הכלליות ומהם גם כן ממלאים את בתי הקברות הצבאיים.
בין שדה הקרב לעמדת הפיקוד
יהיו מי שיטענו כי בשדה הקרב לוחמים כתף אל כתף בלי הבחנה למי יש כיפה. אכן זו המציאות וטוב שכך. אבל בכל הנוגע לרוח המובילה את הצבא שבאה מהפיקוד הבכיר – הרי שההבדלים הללו משמעותיים מאוד מאוד.
במשך עשרות שנים הצבא התנהל תחת השפעת קבוצות אוכלוסייה חילוניות, ובמקרים רבים אנשי קיבוצים חילוניים שמערכת הערכים שלהם והתנהלותם הייתה לאור המקום ממנו באו. כעת הגיע תורנו.
במלחמה זו, שאנו עדיין מנהלים, שיעור הנופלים מקרב הציבור הדתי לאומי והמסורתי הוא בלי שום פרופורציה לחלקו באוכלוסייה. כעת תורנו לשאול – בפרפראזה על השאלה ההיא – איפה אנחנו ליד שולחן המטכ"ל?
לציבור זה מערכת ערכים משמעותית בכל תחומי החיים, ובאופן בולט בשדה הקרב, במסירות הנפש, במוטיבציה, ברוח הלחימה ועוד. כל אלה חייבים לבוא לידי ביטוי במקום המרכזי בו מתקבלות החלטות, המושפעות לא מעט מסדר היום האידיאולוגי.
כעת, לקראת חילופי גברי בהנהגת הצבא על המגזר הדתי-לאומי לדרוש – לא לבקש – את היותו גורם מוביל במינויים לאלופים ולתפקידים בכירים נוספים. יש להעיר כי לא הכיפה שעל הראש היא זו שמשנה, אלא סט הערכים שאותו מביא המפקד הדתי. לעתים, כפי שעינינו הרואות, הכיפה הינה "פרטית", כלומר אין לה כל משמעות לסדר היום האידיאולוגי.
משמעות התפקידים הבכירים ניכרת גם ביומיום ולא רק בזמן קרבות. אחד מראשי המכינות המפורסמים אמר לי לפני שנים רבות, שמספר העבירות שחייל דתי עובר בזמן שירותו איננו קטן כלל ועיקר, והוא פועל לצמצום התופעה. לצערי, נראה שלא נחל הצלחה גדולה, ואלה רק הולכות ומתרבות כשמפקדים עם אג'נדה פרוגרסיבית או כאלה שסתם לא אכפת להם גורמים לחייל הדתי נזקים רוחניים של ממש.
בולטת במיוחד התופעה בשנים האחרונות, שגם במקומות שבהם ניתן לנהל חיים משותפים מתוך כבוד הדדי של המפקדים בשטח, הרי שדווקא הצמרת הצהלי"ת מובילה פעמים רבות מסלול התנגשות וכיפוף ידיים. כך ב"זמרת נשים", כך ב"שירות המשותף" ועוד.
עם כניסת הרמטכ"ל החדש נאחל לו ולכולנו הצלחה רבה, שינוי מהותי ברוח הפיקוד הבכיר בצבא, וניצחון גדול וישועה לעם ישראל.