כולם אוהבים את שבת זכור. הילדים אוהבים אותה כי היא מבשרת את פורים. בני"שים אוהבים אותה כי זו השבת הכי שמחה, וחוץ מזה היא מבשרת את פורים.
מבוגרים אוהבים אותה כי היא מזכירה להם את הימים היפים כשהם היו צעירים והייתה להם סיבה להתרגש מפורים.
גם אני די מחבב את השבת הזאת ואת הקריאה המיוחדת בתורה, כי במיוחד בימינו אין יותר חשוב מזיכרון.
הרי כל מהותו של העם היהודי היא לזכור, לאכול ולשמוח, בדיוק האלמנטים שמרכיבים את שבת זכור. אז אני בעד לזכור. יש רק בעיה אחת: אני שוכח.
במה זה בא לידי ביטוי? למשל בזה שמדי פעם, בערך כל יום, אני פוגש במקרה איזה מכר שכוח ושנינו נופלים זה על צווארו של זה ושואלים מה נשמע, ואיך אתה, ומה שלום המשפחה, וכל משך השיחה המרגשת אני מנסה להיזכר מי האיש הזה ומאיפה אני מכיר אותו. למדנו יחד ביסודי? בישיבה? עבדנו פעם באותו מקום עבודה? שירתנו יחד בסדיר? במילואים? בפלמ"ח? למיטב זכרוני לא הייתי בפלמ"ח, אבל מדובר בזיכרוני אז לך תסמוך על המיטב שלו. ככה אנחנו עומדים באמצע הרחוב ומעלים זיכרונות עמומים מהעבר, ואחרי שהוא הולך אשתי בדרך כלל שואלת: "מי זה היה?"
"נו מה, את לא יודעת?"
"אין לי שמץ של מושג".
"גם לי לא, קיוויתי שאת תזכרי".
אילו היה מדובר רק בידידים מהעבר, אז מילא. הבעיה היא שהזיכרון המעומעם שלי נוטה לשכוח גם שמות של אנשים מההווה. לא פעם אני מוצא את עצמי בעיצומה של שיחה ערה על עניינים ברומו של עולם, וכדי להפגין את חוכמתי אני אומר פתאום ש"זה כמו בשיר של הזמר ההוא... נו, איך קוראים לו..."
"חנן בן ארי?" מתנדבים הילדים שלי לסייע.
"לא, נו, זה ששר על... אה... איך קוראים לזה..."
"שולי רנד?"
"לא, לא".
"ישי ריבו? עידן עמדי? אריק איינשטיין?"
בדרך כלל אחרי שלמה ארצי הם מתייאשים ואז פתאום אני נזכר למי התכוונתי, אם כי בשום פנים ואופן לא מצליח להיזכר איך קוראים לו. גם בשמות מקומות אני מתקשה קצת. מתבלבל בין אשדוד לאשקלון, בין קריית גת לקריית ארבע, בין משואות יצחק לבארות יצחק, באר יעקב, באר טוביה, באר שבע, דב בער... דב! ככה קוראים להוא שפגשתי ברחוב! אנחנו הרי מכירים מאז ה... איך קוראים לזה, עמד לי על קצה הלשון...
למה בעצם נכנסתי
זיכרון הוא לא הצד החזק שלי, אם בכלל יש לי צדדים חזקים. זאת אומרת אני זוכר הרבה ולא רע, אבל רק דברים לחלוטין לא חשובים. את הדברים החשובים אני שוכח. קם בבוקר ולא זוכר אם היום שבת או עוד לא. לא זוכר אם אני חלבי, בשרי או צמחוני. מתחיל משפטים במילים "מה רציתי להגיד לך", גם כי אני באמת לא זוכר וגם כי לא נעים לי לפתוח שוב ב"תזכיר לי עוד פעם איך קוראים לך?". עשר פעמים ביום אני מוצא את עצמי עומד בחדר כלשהו בבית, בוהה בקירות ושואל את עצמי למה בעצם נכנסתי לפה. אני זוכר היטב שרציתי לעשות משהו, רק מה זה היה, מה זה היה...
בהתחלה אמרתי לעצמי שהגיל עושה את שלו ואין מה לעשות, אבל אז נזכרתי שתמיד הייתי ככה, זכר שלא זוכר. זאת אומרת לא בטוח, יכול להיות שפעם כן זכרתי אבל עכשיו אני לא וזה רק מזכיר לי שזכרתי, ואם כן המסקנה היא ש... שכחתי. מה שכחתי? לא זוכר.
ואז מגיעה שבת זכור שהיא, במחילה, קצת קשה לאנשים כמוני. וזה לא שאני לא זוכר את אשר עשה לנו עמלק, אפילו מתוך שינה אני יודע להגיד מה הוא עשה לנו. לא בטוח שזה יהיה נכון אבל לפחות אני יודע שיש מצווה כזאת, לזכור. ואני זוכר. אם במקרה אני לא שוכח.
חייבים להודות שיש כאן פרדוקס מסוים. שהרי למה זוכרים את עמלק לפני פורים? כדי למחות אותו. למה למחות? כדי לחגוג מתוך שמחה של זיכרון. איך שמחים? בבשר וביין. מה עושה יין? משכיח. אז אם עוד לפני ששתיתי טיפה אחת של יין כבר שכחתי – האם יצאתי ידי חובה?
דברי רהב על שמחה רוטמן
באופן אישי אני כבר שנים מחכה שמישהו יפתח אפליקציה שיודעת לעזור למוח לזכור, כמו שעושים הגדלת זיכרון למחשב או לטלפון. ההתפתחויות המהירות בטכנולוגיית זיהוי הפנים ובבינה המלאכותית נוטעות בי תקווה שלא רחוק היום שבו כל פעם שיגיח מולי מישהו שאני אמור לזהות, הבינה המלאכותית תשדר לי מיד הוראות מדויקות, בנוסח: "שים לב, דב בער זכרונוביץ' מגיע מימינך. הבת שלו הייתה בגן עם הבן שלך ואתה כנראה לא זוכר, אבל פעם במסיבת סיום שנה ישבתם זה לצד זה וקיטרתם על הכיסאות הנמוכים ועל החום הבלתי נסבל, ומאז כשהוא רואה אותך יש לו דחף בלתי נשלט לגשת אליך ולפתוח בשיחה מרתקת שכולה שעמום, כי אין לכם שום נושא משותף בשל העובדה שגם הוא בעצמו לא זוכר מאיפה הוא מכיר אותך".
הרבה בעיות ייפתרו כשתהיה לנו טכנולוגיה כזאת. הבינה המלאכותית תזכיר לנו מה רצינו להגיד ("הייתי שמח לדבר איתך אבל לצערי אני ממש ממהר"), איפה שמנו את המשקפיים (מעל המצח), למה נכנסנו לחדר (לחפש את המשקפיים), ואפילו, מדי פעם, לזכור את אשר עשה לנו עמלק.
כי בואו נודה על האמת, כשזה נוגע לזיכרון הלאומי כולנו קצת שכחנים. כדי לזכור את השואה אנחנו צריכים, ובכן, את יום השואה. כדי לפרסם שהיה לנו נס אנחנו מצוּוים לקרוא את מגילת אסתר. באמצע הקיץ שמו לנו את תשעה באב, כדי שתמיד נזכור את מה שאנחנו די רוצים לשכוח. כדי לזכור את יציאת מצרים אנחנו צריכים גם את פסח, גם את סוכות, וגם שחרית, ערבית וברכת המזון.
בשביל לזכור את אשר עשה לנו עמלק לא חייבים שבת זכור, מספיק להתעדכן בחדשות. רק שמרוב זיכרון אנחנו רוצים לשכוח, ומרוב שכחה אנחנו שוכחים שעמלק הוא לא ראש הממשלה, לא הרמטכ"ל, לא היועמ"שית, אפילו לא שמחה רוטמן (למרות שאחד בשם רני רהב מרהיב לכנות אותו ככה ומקבל בתמורה תקשורת נורא אוהדת). מרוב הכינויים שעפים פה על ימין ועל שמאל, תרתי משמע, נדמה לנו שמה שחשוב לזכור זה שביבי מימן את חמאס, שהרצי הרס את הצבא, שהיועמ"שית תוקעת מקלות בגלגלים ושיאיר לפיד מדבר שטויות. בעצם את זה הוא דואג להזכיר לנו השכם והערב, לא צריך בשביל זה תזכורת מיוחדת.
לא יזיק לנו איזה בוט שיזכיר לנו מי הוא עמלק האמיתי, מה הוא באמת עשה לנו בימים ההם בזמן הזה, ולא, הוא לא בא מתוכנו. אפשר ורצוי להעביר ביקורת על מנהיגינו, שופטינו ופקידינו, רק לזכור מי באמת האויב, מי זינב בנו, את זכר מי צריך למחות מתחת השמיים. כי את זה באמת אסור לשכוח.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com