זכויות אדם? גם ליהודים

שום דבר בחזות השקטה והתמימה של יהודה פואה, בן 39, בעל הפאות והחיוך הנעים, אינו מסגיר את התחכום והנחישות של אדם שמהווה מטרד למערכות רבות בישראל, ומנגד – הוא בשורה גדולה למיואשים מהמערכות הללו.

"אפשר להשפיע ואפשר לשנות, בידינו הדבר", כך קובע פואה, יושב ראש ומייסד ארגון זכויות האדם 'בצלמו', ומסביר: "ההנהגה בישראל מושפעת מאוד מדעת הקהל, ופעילות אזרחית יכולה לחולל שינוי. בשנתיים האחרונות ראינו איך אנשים נחושים עושים מהפכות גם נגד ממשלה חזקה. ההשראה והמורים הכי טובים שלי הם ארגוני שמאל. היום יש לנו רוב, אבל הימין כמעט אינו פועל במישור האזרחי ולכן הוא מפסיד. צריך לצאת לפעול, להיות אקטיביסט".

בשנת 2012 הוצגה בתל אביב תערוכה אומנותית הממחישה את האנטומיה של גוף האדם באמצעות גופות ואיברים ששומרו בטכניקה מתקדמת בעזרת חומר פולימורי מתקשה. פואה נחשף לעתירה שהגיש עורך הדין דוד שונברג נגד התערוכה, שהתברר שמציגה גופות ואיברים של אזרחים סינים שנרצחו. פואה נדהם לגלות שכל ארגוני זכויות האדם בישראל שתקו נוכח התערוכה המזוויעה, והחליט לעשות מעשה ולפעול לסגירתה. זה היה המאבק הראשון שהביא להקמת ארגון 'בצלמו'. "למרות שהארגון מוגדר כארגון יהודי, הוא רואה את עצמו כמגן על זכויותיהם של כל בני האדם ולא רק של יהודים", מחדד פואה.

פואה טוען שארגוני זכויות האדם הקיימים בישראל פועלים באופן סלקטיבי ומוטה, מה שהניע אותו להקים את הארגון החדש. "זיהינו ואקום. גילינו שיש מאות ארגונים שדואגים למחבלים ולמסתננים, ואף אחד לא דואג ליהודים", הוא אומר. ב־14 שנות קיומו טיפל הארגון בתחומים רבים שבהם נוהגת אפליה בוטה נגד יהודים ולטובת מיעוטים אחרים במדינת ישראל. פואה וארגונו מנסים לתקן במעט את המצב מול מערכות גדולות ומשומנות ומול ממסד לא מאוד אוהד.

שתי טעימות ראשונות למאבקים כאלה נוגעות לחיי אדם ממש. האחת היא טיוח פיגועים. פואה מתאר שורה של מקרי רצח של יהודים בידי ערבים שהמערכת ממהרת מיהרה לתייג כתאונה או כאירוע פלילי, רק לא כמעשה טרור. המשמעויות של הגדרת האירוע כמובן מרחיקות לכת, אפילו בפן הכספי של פיצוי משפחות הקורבנות. הוא מזכיר את אשר חסנו הי"ד מקריית ארבע, שנרצח בפיגוע דריסה שהוצג כתאונה; את נתנאל עראמי שנרצח על ידי ערבי שחתך את חבל הסנפלינג שאליו היה מחובר באתר בנייה, באירוע שהוצג כתאונת עבודה; ואת אשר פלמר ובנו התינוק, שנהרגו כתוצאה מהתהפכות רכבם מאבנים שיידו לעברם ערבים והוצגו למשפחה ולציבור כקורבנות תאונת דרכים. "לא יכולנו לתת למערכת להמשיך לשקר ולרמוס את זכויות הנרצחים וזכויות המשפחות". פואה החליט לצאת למאבק בטיוח מקרים אלה ואחרים, כשהוא חוקר, מארגן הפגנות, מפרסם בתקשורת ומצליח להוציא את האמת לאור ולהביא להכרה במשפחות כנפגעות פעולות איבה.

תחום נוסף הוא מאבק למען הריסת בתי מחבלים, שבשל הקשיים שמערימים שופטי בג"ץ מדובר באירוע שכמעט אינו מתרחש. מאבקיו של פואה בבתי המשפט הביאו להריסת בתי רוצחיהם של עדיאל קולמן, דביר שורק, יהודה דימנטמן ועוד. "עתרנו כדי לבקש שייהרסו גם בתים של מחבלים ש'רק' פצעו או סייעו לפיגוע. כיום לשמחתנו, אחרי מאבק של שנים, קבע המל"ל שניתן להרוס גם בתי מחבלים שפצעו. חשפנו וביטלנו נוהל של ביקורי ח"כים אצל מחבלים, ואנחנו מייצגים ועותרים גם בשם חקלאים ומתיישבים יהודים שסובלים מהטרדות של גופי שמאל", הוא מספר על תחומי פעילות נוספים של הארגון, "חשוב לנו שתהיה כתובת גם לזכויות האזרח של יהודים".

זה לא פליט, זה מסתנן

יהודה פואה גדל במצפה נטופה להוריו מיכאל ומלכי פואה. "גדלתי בבית שבו ההורים מרגישים אחריות למדינת ישראל. אני זוכר שבתקופת הסכמי אוסלו אבא עזב את עבודתו כמורה. הוא כתב מכתב לתלמידים, ויצא לשבות ליד משרד ראש הממשלה. הוא התחבר בהמשך להנהגת 'זו ארצנו' ול'מנהיגות יהודית'. המאבקים האלה לימדו אותי שיש לי אחריות ואפשרות לשנות. בהמשך כבר פעלתי בעצמי. כשגדלתי נעצרתי הרבה פעמים במאבק על גוש קטיף. עברתי ללמוד בישיבת תורת החיים בנווה דקלים ועשיתי ככל יכולתי למנוע את הגירוש".

אחרי התיכון למד בישיבת בית אל. "יום אחד הגיעו לישיבה נציגים מישיבת ערד, שהייתה בסכנת סגירה". מתוך תחושת שליחות הוא החליט לעבור לערד. "הצטרפתי לישיבת ערד, ובהמשך נישאתי ושם קבענו את ביתנו".

בערד נחשף יהודה להיקפים הגדולים של הסתננות לישראל דרך מצרים באותה תקופה. "בכל חודש נכנסו כאלפיים מסתננים", הוא מסביר. "לא הייתה גדר בין מצרים לישראל, והלב היהודי הרחום נטה לטובת המסכנים שנמלטו מאימת המלחמה בדארפור". רבים מהמסתננים התיישבו בערד בשל קרבתה למלונות ים המלח. מערכת המשפט ודעת הקהל לא אפשרו לעצור את זרם ה"פליטים" שהלך והתגבר ושיתק את המערכות במדינה. אבל יהודה ראה את המסתננים מדי יום במרכז המסחרי, והבין את הסכנה הקיומית לכל מדינת ישראל בטווח הארוך. הוא הבין שכדי להצליח במאבק צריך לעבוד נכון.

"קיבלתי הכרעה אסטרטגית לא לדבר על התבוללות, עתיד המדינה, רב־לאומיות, ובעצם לא לדבר על לב העניין". יהודה התנהל בזהירות ויצא למאבק על טהרת הפוליטיקלי קורקט. הוא למד את השפה והכלים מהתנהלות הארגונים שתומכים במהגרים ובחר בהפעלת מסרים של רגש ושל דחיפות – כאן ועכשיו.

"יצאתי למסע שכנוע שהסכנה לעיר היא מיידית. התחלתי לכתוב באופן קבוע בעיתון המקומי, להציף בעיות בנושאי מחירי הדיור, אלימות ותעסוקה. הוכחתי שהמלחמה בדרום סודן נגמרה והצלחתי להעביר את תחושת הסכנה". את הסיבה לגידול המסיבי באוכלוסיית המסתננים דווקא בערד הוא גילה במהרה: "מתברר שבאותה תקופה היה איסור שהייה למסתננים בין גדרה לחדרה, ולכן הם היגרו לפריפריה. ראש עיריית אילת השכיל גם הוא להוציא צו איסור שהייה למסתננים בעירו, וכך חל גידול עקבי של אוכלוסיית המהגרים בערד".

פואה הבין שאי אפשר לקדם את פתרון הבעיה כשהיא אינה נמצאת על סדר היום הציבורי. בשיתוף פוליטיקאים מקומיים הוא החתים בעלי חנויות בעיר וגם כרבע מהתושבים נגד נוהל "גדרה-חדרה", ומינף את זה בתקשורת הארצית. לערד הגיעו כתבים מכלי התקשורת והתושבים ערכו הפגנות וכנסים. "באותה תקופה שני גופים התמודדו על הנהגת העיר ואני עזרתי בכל פעם למי שקידם את נושא המסתננים". בזמן המאבק הטרמינולוגיה הייתה חשובה לו מאוד: "באותה תקופה היה אסור לומר 'מסתנן' והיה צריך לומר 'פליט'. אחת המטרות שלי הייתה לשנות את השיח ולהפסיק לומר פליט, כי פליט זה משאיר אותו כאן ומסתנן אומר שהוא יצא מכאן. בכל המכתבים, העצומות והכתבות אני שכנעתי את כולם לומר מסתננים, עובדים לא חוקיים או מהגרי עבודה, וזה השפיע על דעת הקהל".

לקראת הגיוס לצה"ל עבר פואה לעפרה כדי לגור ליד הורי אשתו. באותה עת אין מי שמעז לאתגר את קונספציית זכויות האדם של הפליטים. "יצאתי לדרום תל אביב והדבקתי מודעות בקריאה להעביר את העובדים הלא חוקיים לצפון תל אביב". הוא קיבץ סביבו פעילים מדרום תל אביב, איתר תושב מקומי שישמש דובר ומוביל המאבק, והתארגנה הפגנה שסוקרה בתקשורת. עם גיוסו לצה"ל הוא לחווה את המאבק מרחוק ביוזמות שונות והעביר את המושכות לוועד המקומי. הוא יצר קשר עם חבר מועצת העיר שלמה מסלאווי, שבעזרתו נמשך המאבק.

פואה המשיך בקו הזהיר, ובהפגנות הבאות דיבר על "די לפחד בשכונות" ודאגה לעתיד התושבים, על אף שהמסר האמיתי, שהיו שותפים לו גם תושבי השכונות, הוא שאיפה למדינה יהודית. פואה יזם הפגנות מול מגדלי אקירוב, משכנו של אהוד ברק, שהיה אז שר הביטחון, ופרסם מכתב מרבני דרום תל אביב שאסר על השכרת דירות למסתננים. את המכתב הוא דאג לפרסם בכלי התקשורת, תוך ציון העובדות: עלייה של 70 אחוזים בפשיעה באזור וארבעה מקרי רצח שבוצעו על ידי מסתננים באותה תקופה. "הדגש היה על רגש ופחד שעולים מהשטח באופן אותנטי", הוא מסביר. פואה גם פנה למתווכי נדל"ן בדרום העיר, ואלה התחייבו לא לתווך דירות למסתננים מתוך מחויבות לתושבים.

המחאות של פואה וגורמים נוספים השפיעו על דעת הקהל, ומדינת ישראל הבינה את הסכנה והעבירה את החוק למניעת הסתננות. בג"ץ פסל את החוק, ובכנסת ניסו לערוך בו שינויים ולהעביר אותו שוב. גם בפעם השלישית, אחרי כל התיקונים, בג"ץ פסל את החוק. "אבל בינתיים השתנתה דעת הקהל, בין ישראל למצרים נבנתה גדר בעלות של מיליארדים וההסתננות נעצרה. אומנם אין חוק, ועדיין מסתובבים פה הרבה מסתננים, אבל ההגירה נעצרה, הטרמינולוגיה השתנתה ובכנסת יש תמיכה. יש היום סטטוס קוו, גדר ומודעות. ועדיין בג"ץ נלחם בניסיונות של הממשלה להוציא אותם מפה".

ממרחק הזמן, כשיהודה מנתח את ההצלחה בשינוי דעת הקהל, הוא משווה את הדברים לשנה האחרונה. "כשהתחלתי, היו דברים בשיח שהיה אסור לומר, בדומה לאסטרטגיה של מטה החטופים. מדינת ישראל עובדת רק עם הרגש ולא עם השכל. אף אחד לא חושב צעד אחד קדימה, ואם מישהו מעז לחשוב אז הוא לא יכול לדבר, הוא לא לגיטימי. רק בעבודה עקבית שהציפה ברמה הרגשית את הסכנות המיידיות, נוצר מצב שאנשים התחילו להבין את הבעייתיות והאיום. לו הייתה מוצפת גם הסכנה הטמונה בשחרור רוצחים באינטנסיביות באופן רגשי ומעורר פחד מיידי, אולי היה מצבנו אחר. החוכמה היא לדעת לשחק לפי חוקי הפורמט".

האפליה והגזענות הן של בג"ץ

לאחר שירותו הצבאי עבר פואה עם משפחתו לעפולה. "אחרי הגירוש הבנו את חשיבות החיים בערים עם עַם ישראל". הוא נחשף לשני פסקי דין שהוציאו צו הריסה לבתים שנבנו שלא כחוק בעפרה ובעמונה, תוך טענה מעורפלת לבעלות פרטית על הקרקעות. "נתנו שנתיים לביצוע פסק הדין, ואני הרגשתי שהשטח פסיבי", הוא מסביר את הדינמיקה שמכבה את השטח. "ברגע שיש פסק דין חלוט, אין הרבה מה לעשות. מנהיגי ההתיישבות רצו להיאבק על השגת הסכם שיאפשר בנייה במקום אחר. המטרה שלי במקרה כזה הייתה ליצור מאבק שיגרום לשינוי השיח והאווירה הציבורית כדי שבג"ץ יימנע מהריסות נוספות".

פואה התגייס למאבק. "יצאתי למאבק על הצדק, נגד הגזענות והאפליה כלפי יהודים". גם הפעם הוא עטף את המאבק במושגים הנכונים כביכול, כדי להשיג את מטרתו. לא זכותו הצודקת של העם היהודי על ארצו, אלא מילים שתואמות את ערכי בג"ץ: "כדי לעצור את גלגלי ההרס צריך לשנות את השיח של המאבק. אם המאבק ימנף את ערכי הצדק והשוויון בפני החוק, הוא ידחק את בג"ץ לעמדת השקרן, המפלה והגזלן". הוא שלח מכתבים לתושבי עפרה ועמונה, ומדי שבוע חידד באוזניהם מסר ממוקד ברוח זו: "הדגמתי להם כיצד במקרים זהים בכפרים ערביים עתירות של 'רגבים' נדחו, והוכחתי שהבסיס של פסק הדין הוא גזענות ואפליה".

במקביל הוא ניסה להוביל מאבק נגד פינוי בנייני דריינוף בבית אל, שזכו גם הם לצו הריסה של בג"ץ: "ההתייחסות של כל הגורמים בהתיישבות לאירוע הייתה כאל קבלן שבנה לא כחוק, תוך התעלמות מכך שיש פה מגמה של הריסות שמטרתה להוכיח שההתיישבות לא לגיטימית. לי חשוב שהמסר של המאבק ישלול את הלגיטימציה של מסע ההרס. מי שמרים שלט עם תמונה של ביבי בבקשה לקיים את הבטחתו לבנות יחידות דיור בתמורה לפינוי", הוא רומז להנהגה המקומית, "כבר אז ביקש הסכם ולא ביקש לעשות צדק".

חילוקי דעות עם ההנהגה המקומית על אופי המאבק הותירו את פואה בחוץ, אבל הוא המשיך לטפטף את המסר שלפיו בג"ץ נמצא במסע הרס גזעני, בתקווה שההבנה הזאת תגרום לעצירתו ולהצלת ההתיישבות. המאבק הבא היה על הריסת בית הכנסת איילת השחר בגבעת זאב. "אחרי הפגנות ומאבק מתוקשר, בג"ץ החליט על הריסה תוך שבועיים, אבל כבר זרעתי את הזרעים והמדינה חתמה עם בית הכנסת על הסכם נדיב".

הדפוס הזה חזר על עצמו גם במאבק על עמונה, תשעת הבתים בעפרה ושכונת נתיב האבות, עד שהם נחרבו תחת דחפורי בג"ץ. פואה היה שותף תמידי במאבק בשטח, וגם במאבק התודעתי נגד בג"ץ.

איך אפשר להיות אופטימי אחרי סדרת כישלונות מפוארת? איך אפשר לקום אחרי טראומה שנצרבה בבשר ממש בעמונה?

"לי היה חשוב שגם בחוויית הטראומה היא לא תהיה טראומת מאבק על הארץ וההתיישבות, אלא טראומה בגלל אפליה וגזענות של בג"ץ. טראומה של הפעלת כוח לא מידתית ומפלה נגד ההתיישבות ובגלל רדיפה. אם המאבק שלנו מניף דגל של צדק ושוויון שנרמסו בברוטליות בפרשנות עקומה, שקרים ואכיפה בררנית, אז המאבק שלנו נתפס כצודק ובהכרח יוביל לכך ששופטי בג"ץ יימנעו מהרס נוסף".

לאחר מכן אכן חלה רגיעה בפסקי ההריסה של בג"ץ, אבל פואה מנכס את ההישג גם לגורמים נוספים שהשתנו במפה. "במקביל קרו עוד דברים. טראמפ עלה לשלטון בארצות הברית, הימין עלה בישראל, בצלאל סמוטריץ' הוביל את חוק ההסדרה. אבל בעיניי לב הסיפור הוא דעת הקהל. זה המפתח לשינוי. דעת הקהל מושפעת מאירועים ומפרשנות, ואני רוצה שהפרשנות שלנו תישמע. המאבק הוא גם על הטרמינולוגיה, כי אם השופטים משתמשים במינוח 'קרקע פרטית' זה בהכרח משפיע על השיח והפסדנו. אבל אם אין בעלים ספציפיים לאדמה, אז היא לא קרקע פרטית ומכאן נגזר שיח אחר".

ארגוני השמאל מחפשים מקום

עבודת ההסברה של פואה בשנים 2017-2015 נגד הרס ההתיישבות התנהלה בלי קשר לעבודה של 'בצלמו'. בשנים ההן המשיך הארגון בניהולו של פואה לעסוק בנושאים הרלוונטיים לסדר יומו, עד שהצטרף אליו שי גליק ופואה היה יכול קצת להרפות. "היום רוב הפעילות של 'בצלמו' מנוהלת על ידי המנכ"ל המסור שי גליק וצוות העובדים. אנחנו נאבקים לסגירת מקומות שמפיצים שנאה והסתה, למנוע העלאת סרטים והצגות ברוח זו, וגם פועלים נגד חברי כנסת או שדרנים מסיתים. אלה מאבקים ארוכים שלפעמים לוקחים שנים. אנחנו מפגינים, מפרסמים כתבות, יוצרים קשרים עם חברי עירייה או חברי כנסת, פונים לבתי משפט ועוד".

פואה מונה כמה הישגים שהם פירות מאבק ממושך של 'בצלמו': "סגרנו את התיאטרון המסית אל־מידאן בחיפה. פינינו את גלריית ברבור ופורום דו־קיום מנכסים עירוניים בירושלים ובבאר שבע, ומנענו משורה של גופי שמאל קיצוני קבלת תקנים של בני שירות לאומי, הטבות מס ועוד. כיום לשמחתנו רוב ארגוני השמאל הקיצוני מנודים מכל מקום ציבורי, הן של עיריות והן של גופים ציבוריים, כמו מתנ"סים, נכסים של מפעל הפיס ועוד. לאחרונה התפרסמה באתר 'הארץ' כתבה גדולה שמתארת כיצד כל האירועים של הארגונים הללו עוברים לבתים פרטיים בעקבות המאבק של ארגון 'בצלמו'". רק לאחרונה עמד הארגון מאחורי ביטול הופעות ומעצר של הקומיקאי הערבי נידאל בדארנה, שיזם מופע מסית שלועג לחטופים ולאירועי השבעה באוקטובר.

אחת מגולות הכותרת של פעילות הארגון היא המאבק להנגשת מערת המכפלה, מהלך שנעצר במשך שנים בגלל התנגדות פקידים במינהל האזרחי וגורמי ביטחון בטענה ש"זה יבעיר את השטח ויגרום למלחמת עולם שלישית". אחרי שישה כינוסים של ועדת החוץ והביטחון, שלושה דיונים בוועדות התכנון, עתירה לבית המשפט המחוזי ועתירה לבג"ץ, נפתחה לפני שנה המעלית למערת המכפלה, "והאינתיפאדה לא פרצה", מחייך פואה. "יתרה מכך, בזכות המאבק הצלחנו לראשונה בהיסטוריה להביא להפקעת שטח וסמכויות תכנוניות מעיריית חברון. כיום חלק ממערת המכפלה חזר ליהודים גם באופן רשמי ולא רק לוואקף".

כיום פועל הארגון להנגשת כל המקומות הקדושים בארץ, בהם מתחם קבר רשב"י במירון וקבר הארי ז"ל בצפת, וכן הנגשת בתי כנסת ומקוואות ברחבי הארץ ובפרט בפריפריה.

הלובי השמאלני כובש את הכנסת

פואה הבין שהזירה הכי משפיעה על המערכת היא בית המשפט. לכן, תוך כדי עיסוקו בהוראה ותוך כדי העשייה ב'בצלמו', הוא החליט ללמוד שני תארים במשפטים. "לפני שנה קיבלתי רישיון עורך דין. בינתיים עורך הדין מיכאל ליטווק, היועץ המשפטי שלנו, עשה את העבודה ב'בצלמו'".

פואה נחשף לעתירות רבות של ארגוני שמאל נגד המדינה, שלמעשה מסייעות לטרוריסטים, במימון ארגונים זרים. "אלה עתירות מקוממות שדואגות לאויב, אם זה בסיוע אזרחי לעזה, בדאגה לתנאי המחבלים, קבורת גופות מחבלים ועוד. הדרך להתערב בתיקים כאלה היא לבקש להצטרף להליכים. אז בכל תיק אני מוצא עותרים רלוונטיים. את בקשות ההצטרפות במקרים כאלה אני מגיש בשם משפחות של חטופים ומשפחות שכולות שמוכנות להצטרף".

העתירה הראשונה שבה יהודה השתתף כעורך דין הייתה הבקשה לשחרור גופת המחבל ווליד דקה. "דקה הוא מחבל שרצח את החייל משה תמם לפני כארבעים שנה ונפטר בכלא. הגעתי לייצג את המשפחה, והוכחתי בדיון שלא מדובר בעתירה הומניטרית של סיוע לאדם שמשפחתו רוצה לקבור אותו. מדובר בעותרים שהם כמעט פעילי טרור! אם לא הייתי בדיון, הדיון היה קר והיה עוסק במדיניות הממשלה בשחרור גופות. הנוכחות שלי בדיון עם המשפחה השכולה שינתה את האווירה, והעבירה את הכוח מעמדת המדינה המתנצלת למדינה שלא מגבה טרור. בסופו של דבר פסק הדין היה לטובתנו".

פואה מדגיש שמדובר בעבודה עקבית וסיזיפית של מעקב אחרי עתירות בבית המשפט, איתור משפחות מתאימות כדי להצטרף לעתירות וכמובן ייצוג מתמשך. "לצערי, בימין אין פעילות של ארגוני חברה אזרחית. לא בוועדות הכנסת, לא בבתי המשפט, אין לנו ארגונים שפונים לבג"ץ. הגענו למצב הזוי שבו רוב הכנסת בידיים שלנו, וחברי הכנסת רצים מנושא לנושא בלי גורמים אזרחיים שמובילים נושאים בצורה רצינית, עקבית ומקצועית במשך שנים ומקדמים שינויים".

בעוד מחנה השמאל שולח בהמוניו מומחים ולוביסטים לוועדות הכנסת, ארגון 'בצלמו' מגלה שהוא פעמים רבות היחיד בוועדות ובדיונים הללו. במחנה השמאל מבינים את חשיבות עבודת הארגונים הללו בכנסת, מחדד פואה, ולכן גם תומכים בהם כלכלית, מה שלא קורה במחנה הימין.

העתירה החשובה ביותר לדעתו במלחמה היא "עתירת הסיוע לעזה". פואה גילה שהייתה עתירה של ארגונים זרים שטענה שמדינת ישראל חייבת לתת סיוע לעזה. הוא הגיש בקשת הצטרפות בשם משפחות שכולות, משפחות חטופים ותושבים בעוטף. "בדיון, העותרים טענו להרעבה והמדינה התגוננה וטענה שהיא מעבירה מספיק, וכשאני הגעתי נשמע קול שלישי שלא היה נשמע בכלל לולא נוכחותנו. נאמתי בדיון נגד הסיוע שהממשלה מעבירה לחמאס בעזה, דיברתי על הסכנות בהכנסת הסיוע שמגיע לחמאס ומחזק אותו. המדינה בתגובתה כתבה שהיא מאפשרת הכנסת טלפונים לווייניים לעזה, ואני הסברתי בדיון שהמשמעות היא סיוע לטרור. עכשיו זה על השולחן. יש להם מסמכים, סרטונים ועדויות. ההצטרפות מאפשרת לי לענות למסמכים ועדויות מהצד השני", מסביר פואה את החשיבות, ומעדכן: "עדיין לא התקבלה החלטה בתיק".

כרגע בעתירות רבות מנהל פואה מאבק על זכות העיון בחומרים. "אנחנו עדיין במצב שהמחבלים ועוזריהם הם חלק מהדיון, והם גם יודעים את עמדת המדינה, ואנחנו לא שם. אין אף ארגון בימין שיודע מה קורה בתיק ויש לו גישה לכל המידע. אין מי שמנהל את האירוע כמו שצריך, כי מדינת ישראל לא מייצגת כראוי את האינטרסים שלה. מייצגים אותה משפטנים עם אג'נדות זרות. צריך להיכנס לאירוע".

החיילים לא רוצים להוליד יתומים

את הידע המשפטי שרכש מתעל פואה גם לטובת פעילות משותפת עם אביו, מיכאל פואה, שעומד בראש ארגון 'בוחרים במשפחה'. הארגון עוסק בהסברה, חינוך, חקיקה ומשפט בתחום המשפחה, וכעת פואה שותף בהליך נגד בית המשפט, שאמור להוביל גם לחקיקה.

בית המשפט הוציא צו שנקרא 'צו הורות פסיקתי'. מדובר על הורים מאותו מין שמביאים לעולם ילד בהליך פונדקאות, ולפי הצו גם בן הזוג שאין לו קשר ביולוגי נרשם כהורה של ילדו הביולוגי של בן זוגו. "באמצעות צו הורות פסיקתי, שניתן בבית המשפט ללא צורך בהליך אימוץ, מדלגים על החוק. עתרנו לבג"ץ בבקשה לנהוג כחוק ולרשום מי ההורים הביולוגיים, אבל בית המשפט גלגל את זה לכנסת ובינתיים הוא כבר קובע עובדות בשטח".

גם רישום הורים של ילדים שנולדו באמצעות תרומת ביצית וזרע לא נעשה היום, ועמדת המדינה היא שאין תקנות לביצוע הרישום. "הגשנו הרבה עתירות נגד החוסר ברישום. על אף החוק שמחייב רישום, מדינת ישראל לא מבצעת רישום של ההורים. קיימים בישראל 17 בנקי זרע. אותו אדם יכול לתרום לכל הבנקים במקביל ולגרום לנישואי אחים, ממזרות ומומים. הילד זכאי לדעת מי ההורה שלו! עשרות אלפי ילדים לא יודעים ולעולם לא יוכלו לדעת מי ההורים שלהם. אז אנחנו דורשים חקיקה מעתה, שלפחות מעכשיו יהיה רישום".

עוד מאבק חשוב נוגע בשכול. אחרי ה־7.10 התכנסה ועדת הכנסת כדי לקדם את חוק שימוש בזרע נפטר, שנועד לאפשר שימוש בזרע שנקצר בין השאר מחיילים שנפלו בקרב. כיום עדיין אין חוק המאפשר קצירת זרע מאדם ללא הסכמתו, אבל בפועל צה"ל פונה למשפחות חללי המלחמה, מציע להן את האפשרות הזאת, והרוגים רבים מנותחים בניגוד לחוק. "הגעתי עם אבא שלי לכל הדיונים בחוק, שלחנו דפי רקע שבהם הוכחנו שמוכח מחקרית שהרוב המוחלט של הנפטרים אינו מעוניין שישתמשו בזרעו ליצירת יתומים. חשפנו במהלך הדיונים שלא מדובר בשאיבת זרע אלא בנתיחה בהליך לא חוקי, והגשנו על זה עתירה לבג"ץ. התברר שצה"ל מטריד משפחות שכולות ומבקש את הסכמתן בלחץ זמנים ברגע ההודעה. ושוב, לצורך המחשת הטענה גם באופן רגשי, הבאנו לדיון משפחה שחתמה על קצירת זרע מבנם אחרי מסע לחצים בלתי נתפס בעת ההודעה, ונאלצה לנהל לאחר מכן קרב משפטי כדי לקבור את הזרע".

כשיהודה ביקש להגיע לדיוני הוועדה, הוא קיבל פנייה ממקדמי החוק: "ביקשו מאיתנו שלא נגיע. אמרו לנו שיש הסכמה מקיר לקיר בעניין, וכל הח"כים יישרו קו לטובת ערך ההמשכיות. אבל בכל זאת הגענו, שאלנו שאלות קשות שלא היו נשאלות לולא היינו שם, והוכחנו שמה שנעשה הוא לא תקין. אנחנו מבקשים לגדור את הפרצה. נאפשר חוק שייצור מצב שרק מי שירצה ויחתום יוכל לעבור את ההליך".

המנוע של פואה הוא עשיית טוב, "הובלת שינוי לתקן עולם במלכות ש־די. כל זה לא יעבוד בלי תחכום, מקצוענות, סבלנות, התמדה ואופטימיות. וכמו שאבי אומר: אנחנו אחראים על ההשתדלות, הקדוש ברוך הוא – על ההצלחות".