עם תקומתה של מדינת ישראל נעשו ניסיונות לאמץ את דין התורה בתור הדין הנוהג.
ניסיונות אלה לא צלחו, אולם בתחום אחד נשארה חלקה קטנה שבה ניתנה הסמכות לדין תורה ולבתי הדין הרבניים, והוא תחום המעמד האישי ודיני המשפחה.
מאז, במשך שבעים שנה, מקוצצות סמכויותיו של בית הדין הרבני, כאשר בשבוע שעבר ניתן בבג"ץ פסק דין השולל את סמכותו של בית הדין לדון בחיוב המזונות במקרי גירושין בלא הסכמת שני הצדדים.
החוק הקיים בעניין נחקק בשנת תשי"ג (1953), ומאז הוא לא השתנה. החוק קובע במפורש כי לבית הדין הרבני ישנה סמכות לדון בכל עניין הכרוך בגירושין, כלומר כל עניין שקשור להם, והוא מוסיף ומפרט "לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". לשון החוק ברורה: גם מזונות הילדים הם בסמכות בית הדין הרבני. אלא שבהלכה נושנה בפסיקת בג"ץ משנת 1969, המכונה "הלכת שרגאי", פירש בית המשפט העליון את לשון החוק בצורה מצמצמת: רק תשלומים שכבר שולמו או שעתידים להיות משולמים בסמוך למועד הגירושין, רק הם בסמכות בית הדין הרבני.
למרות זאת, במשך כחמישים שנה בתי הדין הרבניים דנים בפועל במזונות הילדים, גם כאשר ברקע הדיון המשפטי סביב שאלת הסמכות לא שקט. בשבוע שעבר, כאמור, הכריע בג"ץ בדעת הרוב שלבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות ילדים בלי הסכמת שני הצדדים. אפשר לומר שהשופטות וילנר ורונן קיבלו את פסיקת בג"ץ משנת 1969, בעוד דעת המיעוט של השופט סולברג העדיפה את לשונו הפשוטה של החוק.
אלא שמאז כבר התרקמה הצעת חוק שמטרתה לגבור על פסיקת בג"ץ ולחזור ולקבוע במפורש את סמכותו וכוחו של בית הדין הרבני. הבעיה היא שלאורך שנים ישנה התעלמות בוטה מהפיל שבחדר. תיקון החוק שיחזיר את המצב לקדמותו ויגרום לבתי הדין להפטיר כדאשתקד הוא ניסיון חוזר להתעלם מהבעיה, להתעלם מהמורכבות, להתעלם מהקושי.
הפיל שבחדר הוא פסק דין אחר של בית המשפט העליון משנת 2017, הידוע בתור בע"מ 919/15, שבו בית המשפט שינה את עמדתו וחולל מהפכה. בניגוד למה שנהג עד אז, שמזונות הילדים הם חבות של האב בלבד, אימץ בית המשפט את הפרשנות שהחבות במזונות הילדים מוטלת על שני ההורים - לא רק על האב אלא גם על האם. עמדה זו, שרבים הדיינים בדור הקודם שנקטו בה, נדחתה בפועל על ידי רוב ההרכבים בבתי הדין הרבניים. בפועל, בתי הדין מטילים את החיוב על האב באופן מלא ואינם מתחשבים בשכר האם. זה, ורק זה, המניע להגשת הבג"ץ האחרון. זו ורק זו הסיבה שבג"ץ בדעת הרוב שלל מבית הדין הרבני את הסמכות לדון במזונות הילדים בלא הסכמת שני הצדדים.
האם במערכת בתי הדין מישהו יחשב מסלול מחדש? אינני יודע. אני יודע שיש מספיק סיבות טובות לעשות זאת. הפרשנות שבג"ץ אימץ בבע"מ 919/15 נאמרה מפיהם של דיינים רבים וחשובים, כמו הגרי"ש אלישיב והרב עובדיה יוסף והרב אברהם שפירא זצ"ל ועוד. החלטת מועצת הרבנות עצמה, מחודש כסלו תשע"ו, הזכירה את הדעות השונות בקרב הדיינים וקבעה כי "על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם". למרות שהדברים נאמרו בנוגע לילדים מעל גיל שש, יש להם מקום אף בנוגע לילדים מתחת גיל שש.
למרות זאת, הבג"ץ שהוגש והתקבל מראה שזו לא המציאות בשטח. לפעמים לא רק ההתחשבות בשכרה של האם היא החסר, אלא גם שכרו של האב. פסיקות בתי הדין שמטילים אחריות אבסולוטית על האב מביאים אותו לא פעם למצב שהוא עצמו נזקק. גם כאן ברור שיש מקום רחב בהלכה לפסיקה אחרת, למבט אחר.
הגינות והיגיון ואפילו צדק בתחום מזונות הילדים הם מצרך מבוקש לא רק בבתי הדין אלא גם בבתי המשפט, אבל דווקא תופשי התורה הם אלו שעליהם זה מוטל ביתר שאת. לכן לפני שמתקנים את החוק צריך לעצור ולהקשיב לקול הזעקה, להבין מה היה המניע והגורם לבג"ץ שהוגש, ולתקן. התיקון הוא לא כניעה לתכתיבי בג"ץ, הוא לא התכופפות בפני רוח הזמן. התיקון הוא בעומקה של הלכה, בבירור השיטות השונות ובדין אמת לאמיתו.
הכותב הוא טוען רבני ועורך דין