תחקירי צה"ל על השבעה באוקטובר והכשלים שקדמו לו הוצגו – אם אפשר לכנות זאת כך – לציבור בשבוע שעבר.
באופן מפתיע, יש בהם חלקים שמבטאים חשבון נפש נוקב של הצבא נוכח תפיסותיו וכשליו ארוכי השנים, לצד תחומים שבהם עשו לעצמם המפקדים הנחות.
תחקירי הקרבות עוד הולכים ומתפרסמים טיפין טיפין, ולפי הודעת דובר צה"ל מספרם יעמוד בסך הכול על 18.
לעת הזאת נעיר כמה הערות על תחקירי הליבה, שנוגעים בארבעת הנושאים שביסוד המחדל של השבעה באוקטובר: התפיסות המוטעות בצה"ל בואכה הטבח, הפערים המודיעיניים, אירועי ליל ה־7-6 באוקטובר והלחימה בשמחת תורה.
אין חשק לומר, אבל אמרנו לכם
בין החלקים שכן אפשר לציין כנוקבים ומבטאים הכרה גמורה בחטא, נמצא זה שמציג את התפיסה המעוותת בצה"ל לגבי האיום החמאסי, שהובילה להערכת חסר והיערכות לא נכונה בהגנה. התחקיר מגדיר היטב את הנחות היסוד ששלטו במערכת הביטחון ובחלקים מהדרג המדיני, שזכו מאז השבעה באוקטובר לשם הכללי "הקונספציה".
מדברים שם, למשל, על האמונה שניתן לרסן את חמאס ולנהל את הגבול איתו במדיניות של "ניהול הסכסוך", קרי להשלים באופן קבוע עם חיים בתחום שבין רגיעה להסלמה שניתן להכיל. אבני היסוד של המדיניות הזאת הן שתיים: ההנחה ש"חמאס מורתע", והאמונה שהוא מחויב לאזרחים שהוא שולט בהם ומונע מאינטרסים כלכליים שלו ושל תושביו.
האבסורד הוא שלא רק שחמאס שיחק במגרש ריק מול צבא שאפילו לא מנסה להבין את תוכניותיו הצבאיות, אלא הוא אף עשה שימוש בתפיסה המעוותת של צה"ל כדי להתל בו ערב הפשיטה. הרי שבועות ספורים לפני הטבח פרצו בלי שום התרעה מוקדמת, ולכאורה בלי טריגר מדיני, התפרעויות פלשתיניות על גדר הרצועה במימון ובהכוונה של חמאס. הפרשנים הביטחוניים שדיברו אז בתקשורת, ובכך שיקפו את הדעה הרווחת בתוך המערכת, הסבירו שהטריגר הוא בכלל כלכלי, וקשור לדרישות של חמאס בנוגע לכסף הקטארי שקוצץ על רקע סכסוך פנים־ערבי. בדיעבד, מבינים בצה"ל, חמאס הכיר כל כך לעומק את הקונספציה שלנו, עד שהוא יזם את ההפגנות כדי להרדים עוד יותר את המודיעין ולשכנע אותו שכסף ודאגות אזרחיות הם האינטרסים העליונים בראשו של חמאס נכון לעכשיו.
המסקנות הצה"ליות חד־משמעיות, ומעידות על הפנמה עמוקה של הטעות. הן קובעות ש"לא נכון 'לנהל סכסוך' מול אויב שתכליתו השמדתך", ש"יש להעדיף את הסרת האיום על פני השגת שקט ביטחוני", ושעל צה"ל "לרכז מאמץ למניעת התבססות אויב בקרבת הגבול". עכשיו, באמת שאין פה עניין של התקטננות, אבל אי אפשר שלא לזהות את הדמיון המהדהד בין הקביעות החדשניות של צה"ל ובין המסרים שמפמפם הימין האידאולוגי כבר שנים ארוכות, למען האמת מאז הגירוש מגוש קטיף, כולל מעל דפי עיתון זה. אפילו בגיליון סוכות תשפ"ד, ערב הטבח, בכתבה בעיתון זה שעסקה בהפגנות המתחדשות על הגדר, נכתב ש"ישראל מכורה לשקט הרגעי ברצועת עזה", ו"כל זמן שההנחה של חמאס שישראל תכיל את האירועים הללו תהיה תקפה, הם ימשיכו לאתגר אותנו... נמצא את עצמנו באירוע שיצא משליטה ובתוך מערכה הרבה יותר רחבה".
העניין פה הוא כמובן לא לסגור חשבונות, אלא להתבונן אל העתיד. מפני שגם כעת מתנהל ויכוח שבו הימין טוען טענה לא פופולרית לגבי עסקאות שבויים, וזוכה לאותה מקלחת צוננים שלה זכה במשך שנים ארוכות מאותם יודעי דבר. כדאי מאוד הפעם לנקוט ביותר ענווה, ולפחות להקשיב.
הפקולטה למחדל
הפרק המודיעיני, יש להודות, חריף למדי. כבר נשמעו הקולות שמדברים על כך שחיל המודיעין תחקר את עצמו בדקדקנות יותר משאר הזרועות המעורבות במחדל, וייתכן שיש רמז לכך במה שכן פורסם לציבור. מובאים שם כשלים טכניים ומקצועיים רבים שהובילו אל הטבח, לצד כשלים תפיסתיים עמוקים יותר שסימאו את עיני אגף המודיעין מלזהות את האיום. באמת, לא חסו שם על החיל.
אחת מ"סיבות העומק" לכשל, כפי שהן מוגדרות בתחקיר, מעניינת במיוחד. היא מוגדרת כ"שחיקה בהיכרות העמוקה עם שונוּת האויב ותפיסותיו", קרי אי הבנה לעומק של התרבות, הדת, השפה וההיסטוריה של האויב. מתברר שהן למעשה המנועים הגדולים יותר בעשייה שלו, הרבה מעבר לכסף ושליטה. הוא צעק שהוא מעוניין לשחוט את כולנו בסכין משוננת, ובאגף המודיעין ידעו להסביר שזו רק רטוריקה פולקלוריסטית.
כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה כתבתי טור שחשף את הנוכחות הגדולה של בוגרי תוכנית הלימודים בהרווארד מטעם קרן וקסנר בפורום מטכ"ל. הוא עורר עליי זעם גדול בקרן, שהוביל לפגישה שהייתה טעונה גם כן. אני כמובן לא מאשים את הקרן במחדל, אבל משתמש בה כסמל. כבר לא מעט שנים שאנחנו מוחים נגד המגמה הפרוגרסיבית שפושה בצבא. עולם הערכים הצה"לי ספג השפעות שליליות מאוד מבחוץ, והן נתנו את אותותיהן במטכ"ל, בפרקליטות הצבאית, ביוהל"ם ועוד. באגף המודיעין, שהקדיש קודם הטבח ימים מיוחדים לנושאים כמו להט"ב ומשבר האקלים, הייתה להשפעות הללו תוצאה קטלנית.
לד"ר מיכאל בן ארי לא היה סיכוי לזכות בהתקשרות עם הצבא ולהרצות שם על שורשי הרצחנות באמונה האסלאמית. הקוד האתי המעודכן של צה"ל לא איפשר גזעניים כאלה. וכשלא שומעים את האמת הפשוטה הזאת, ושומעים במקום זאת הרצאות בהרווארד מפרופסורים שעמדו לבושי כאפיות ועטויי דגלי חמאס בהפגנות אחרי הטבח הנורא, מתקשים להאמין לנאומים של סינוואר.
מי יישרף
החלק שעוסק בלילה שלפני הטבח מעורפל למדי מסיבות של ביטחון מידע. מה שעולה ממנו באופן כללי, ולא מחדש יותר מדי, הוא שהיו בפני הגורמים המחליטים ארבע אינדיקציות שונות, אך הן לא הובילו להחלטה המתבקשת להגביר את הכוננות. יש לכך כמה סיבות, כמו הדבקות בקונספציה ואי שיתוף מידע בין גורמי המודיעין השונים. כל אלה עונים על השאלה מדוע לא ניתנה התרעה למלחמה, אך לא על שאלה פשוטה יותר: מדוע לא הועלתה הכוננות?
אני חייל פשוט מאוד, ועם זאת במהלך שירותי הצבאי סגרתי הרבה שבתות בשל עוצר יציאות ועליתי עשרות פעמים לעיבוי עמדות בגבול. די היה בהתראה אזוטרית, חצי אינדיקציה שזיהה השב"כ, כדי שלא נישן בלילה. זה לחם חוקו של כל לוחם. אז מדוע בלילה ההוא, שבו הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו מתעורר וארבע אינדיקציות מהבהבות, לא הוקפצו טנקים לעמדות וזיקים לשמיים?
התחקיר מאשש את הידיעות שכבר התחילו לצוץ לפני חודשים: זה הכול בגלל חשש מפני שריפת מקורות. הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום, שיכלו בחצי אמירה להעמיד על הגבול את כל הלוחמים עם כדור בקנה, העדיפו לא לעשות זאת מחשש שהפעולה הזאת תוביל את החמאס שצופה בהם לחבר דבר לדבר ועוד דבר לדבר נוסף, ואז אולי לגלות מקור אנושי או סייברי של אגף המודיעין.
זה לא ששריפת מקורות אינה שיקול, אבל הסיפור המתסכל הזה הוא השתקפות של מחלה עמוקה וארוכת שנים בחיל המודיעין. ההתמכרות ל"מקצוע", להשגת המקורות ולשמירה עליהם, גוברת בסוף על מטרת העל שהיא לספק לצה"ל התרעה בטרם תבוא הרעה. זו תרבות מושרשת ועתיקת יומין, שאף ראש אמ"ן לא השכיל לאתגר אותה. לוחמים מסיירת מטכ"ל סיפרו בעבר שבמלחמת לבנון השנייה נמנעו מלהפעיל אותם, מתוך אותו חשש לחשיפת שיטות וגילוי הסוד. הם היו מתוסכלים כבר אז, אבל השאלה מהדהדת עוד יותר היום: בשביל מה מושקעים כל המשאבים האדירים האלה, אם ביום פקודה החשש מפני "שריפה" אינו מאפשר להשתמש בהם?
-
עסקי אוויר
אחת השאלות הכאובות שנשאלו שוב ושוב מאז אותו יום היא: איפה היה חיל האוויר? התחקיר הפנימי של החיל מנסה לענות על השאלה הזאת. בחיל האוויר מינו צוות של קציני מילואים שלא היו מעורבים באירועי השבעה באוקטובר בשום צורה, בראשות תת־אלוף, כדי לבחון את הכשלים. הם הגישו דוח מפורט בן 741 עמודים, עם לא מעט המלצות מעניינות.
מבחינת התרעה, חיל האוויר הופתע כמו שאר הצבא. אומנם הייתה לו אינדיקציה מודיעינית אחת שאסף בעזרת היכולות הפנימיות שלו, אבל ההתייעצויות שניהלו בחיל עם האוגדה והפיקוד במהלך הלילה שיקפו את גישת ההרגעה ששררה.
התנאים הבסיסיים של לחימה הזויה כמו זו שנוצרה בתוך המוצבים והקיבוצים גרועים מאוד לחיל האוויר. יכולות האש של מטוסי קרב אינן מתאימות כלל לשדה קרב כזה, וגם מסוקים וכטמ"מים עשויים לסייע רק בחלק מהמקרים. ועדיין, מודים בחיל, היה אפשר לעשות הרבה יותר. תמצית הכשל, אומרים בתחקיר, נעוצה בשני גורמים: היעדר הכוונה למוקדי לחימה, מה שנקרא פיקוד ושליטה, והיעדר תוכניות מבצעיות לאירוע של פשיטה קרקעית על הדרום.
נבחין בין הכלים השונים. כשמדברים על כטמ"מים ומסק"רים, שמחזיקים ביכולות תקיפה ממוקדות נגד בני אדם או כלי רכב קלים, הכשל היה בעיקר בהכוונה. מפת התקיפות משקפת זאת בצורה הברורה ביותר. במוקדים שבהם היה דיווח, כמו מחסום ארז, מחנה האוגדה ברעים ומחנה נחל עוז, היו לא מעט תקיפות כבר משעות הבוקר המוקדמות. בנתיב העשרה, גזרת ארז, תצפיתנית הכווינה מטרה כבר ב־7:15 בבוקר. גם בנחל עוז היו תקיפות בשעות מוקדמות מאוד. כל אלה לא היו באזורי טבח אזרחיים, שכאילו נעלמו לחלוטין מעין חיל האוויר.
מטוסי הקרב, לעומת זאת, מצאו את עצמם לא רלוונטיים לחלוטין לאירוע, למרות שהם המהירים ביותר והעוצמתיים ביותר שיש לצה"ל להציע. למעשה, הם נחשבים כתעודת הביטוח האסטרטגית של ישראל במרחב, אבל הם לא הוכנו להתקפה כזאת. ההסבר נעוץ באופי ההפעלה של הכלים. לעומת מסק"רים וכטמ"מים, מטוסי קרב לא מזהים מטרה תוך כדי יעף ותוקפים, אלא מקבלים מראש נקודת ציון שאותה הם מזינים למערכת ותוקפים. הם פשוט מהירים מכדי לזהות מהאוויר מטרה ולסמן אותה. המציאות העגומה הייתה שבשום מקום לא נמצא פק"ל מטרות כזה למתווה של פשיטה ברצועת עזה. בצר להם, הם נאלצו לתקוף יעדים לא רלוונטיים כמו מפקדות בתוך עזה ומנהרות טרור. הפצצות של צירים אסטרטגיים לחדירה, נקודות היערכות של הנוח'בה וצמתים מרכזיים לא היו בנמצא ולכן גם לא הופצצו.
התחקיר מצביע על שתי החלטות טובות שקיבל מפקד חיל האוויר באותו בוקר. האחת, סמוך לשעה שבע, הייתה לבזר את הסמכות לבצע תקיפות ולהעביר אותה מתא השליטה בקריה אל המפעילים והטייסים בשטח. השנייה, בשעה תשע וחצי, הייתה להפציץ כל מה שזז באזור החיץ הסמוך לגדר, מתוך הבנה שכוחותינו אינם שם. דא עקא, ששתי ההחלטות האלה לא הניבו תוצאות. הראשונה בגלל שלא היה מי שיכווין מלמטה את הטייסים שהיו חופשיים להחליט בעצמם, והשנייה בגלל שהגל השני של המחבלים סיים לעשות את דרכו לארץ כבר בשעה תשע, כך שההפצצות הללו השפיעו בעיקר על בוזזים ושאר נועלי כפכפים.
בחיל האוויר טוענים שהלקחים הוטמעו. לדבריהם, החיל הכין תוכניות אש למקרה של פשיטה במתווה דומה בכל הגבולות, וכן ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, קצין בדרגת תת־אלוף הופקד על התיאום מול אוגדות ההגנה השונות, כדי שיוכל להפעיל כלים אוויריים בצורה אפקטיבית בעת צרה. הלקח השלישי, שהוא גם חשוב מאוד, הוא לפתח יכולות של בניית תמונת מצב מהאוויר בזמן אמת, גם בלי להזדקק להכוונה מלמטה. רק לדמיין כמה גיחות כאלה שיוצאות לדרך בשבע בבוקר, מזהות את ההתנפלות על כפר עזה, בארי וניר עוז, ומכווינות אש וכוחות קרקע בזמן אמת.
שקוף שזה דו"צ
בסיום, אך לא בשולי הדברים, האופן שבו בחר צה"ל לפרסם את התחקירים האלה הוא לא פחות מביזיון. לכל אורך הדרך התרברב הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי בתרבות התחקור העמוקה של צה"ל ובשקיפות שבה הוא יתמודד עם הכישלון מול אזרחי ישראל. בינינו, זה הרי המעט. מעילה כל כך עמוקה בתפקיד מחייבת לכל הפחות עמידה מבוישת והודאה בחטא, מלווה בחשיפת כל המידע הדרוש לאזרחים.
זו גם הייתה ההתחייבות של צה"ל. לפני כמה חודשים, עת פורסם תחקיר בארי, הכריזו בדובר צה"ל על הקמת אתר תחקירים מיוחד שבו יוצגו לציבור כל התחקירים במלואם. האתר אכן הוקם. אתם יכולים לגלוש אליו, ולגלות בו את תחקיר בארי בלבד, וגם הוא בגרסה מקוצרת ומעובדת שכמעט לא אומרת כלום.
כך גם כעת. התחקירים כולם מוכנים, כתובים באריכות ומפרטים את כל ההתרחשויות והמסקנות. עם זאת, אתם האזרחים לא תוכלו לקרוא אותם בשום מקום ככתבם וכלשונם. למען האמת, גם אנחנו העיתונאים לא. השיטה המעוותת שנבחרה לפרסום התחקירים היא כזאת: תא הכתבים הצבאיים הוזמן לתדרוך בעל פה על התחקירים, והוא זה שהוסמך בפועל לתווך אותם לציבור. וגם שם, התדרוך היה לגבי "תחקירי הליבה" בלבד. תחקירי הקרבות נשמרו קרוב לחזה של דו"צ, והם מחולקים במשורה לעיתונאים. כך נוצר המרוץ המשונה שאני מניח שפגשתם בתקשורת השבוע, שבו כל כתב צבאי וכלי תקשורת מפרסם פרט חדש על קרב אחר.
פניתי לדובר צה"ל כדי להבין מדוע, ושם הציעו לי לשאול מה שאני מתעניין בו ולקבל תשובה. כשהתעקשתי על השאלה העקרונית – מדוע לא יזכה הציבור כולו לקרוא את התחקירים במלואם – נעניתי במין גמגום שזו ההחלטה כרגע, וזה עוד תהליך, ובהמשך ייתכן שיפורסמו התחקירים במלואם.
גם בלי להיות קונספירטור גדול, נודף מההתנהלות הזאת ריח רע מאוד של מסחרה. אומנם התרגלנו, בקהילת העיתונאים, שדובר צה"ל מחלק ראיונות עם קצינים בכירים וידיעות בלעדיות לכתבים המועדפים עליו, אבל זה כבר שיא חדש. התחקירים האלה אמורים להיות קודש הקודשים, מגילת כפרה של צה"ל מול האזרחים שהוא בגד באמונם, ובמקום זה הם שוב הופכים למטבע עובר לסוחר מול עיתונאים שמשרתים או לא משרתים את האינטרס. זה מאכזב, זה עצוב, ומה שבטוח – אחרי הפסקאות האלה אל תצפו לקרוא כאן בעתיד שום פרטים בלעדיים מתחקיר צה"לי.
לתגובות: yoniro770@gmail.com