גירעון מסחרי מתרחש כאשר מדינה מייבאת מוצרים ושירותים שערכם הכולל גבוה מערך המוצרים והשירותים שהיא מייצאת.
במילים פשוטות, המדינה קונה מחו"ל יותר מכפי שהיא מוכרת. כדי להבין את הבעייתיות, כדאי לזכור שגם הסחר המודרני, על אף השימוש בכסף, הוא עדיין סחר חליפין במהותו.
אם הכסף אינו מייצג מעבר ממשי של סחורות ושירותים בין מדינות, ומצב זה נמשך זמן רב, המטבע המקומי עלול להיחלש ולייקר את היבוא לאותה מדינה.
עם זאת, ישנן מדינות — דוגמת ארצות הברית — שמתנהלות לאורך שנים בגירעון מסחרי.
הסיבה לכך נעוצה בזרמי הון מאזנים: כאשר משקיעים זרים רוכשים נכסים, מניות או אג"ח במדינה עשירה וצומחת, הם מזינים את הכלכלה המקומית בכסף המממן את עודף היבוא. בצורה זו אין בהכרח בעיה, ואפילו אפשר לטעון שאין כלל "גירעון סחר", שכן חלק מהיצוא הוא למעשה "יצוא" של זכויות בנכסים מקומיים.
החשש גובר כשגירעון מסחרי ממומן בעיקר באמצעות הלוואות חיצוניות ולא באמצעות השקעות זרות. אם החוב הלאומי מצטבר ועולה על יכולת ההחזר של המדינה, מצבה הפיננסי עלול להידרדר במהירות. במקרה כזה היא נאלצת להפנות יותר ויותר משאבים להחזר החוב, ומתקשה להשקיע בצמיחה ובהמשך יבוא חיוני — מה שעלול להעמיק את המשבר הכלכלי.