יאסר ערפאת היה מנהיג פוליטי חביב ואומלל שנאלץ בלית ברירה, בגלל מעשיה האיומים של ישראל, לא לדכא את הטרור.
בשנת 1994 השתלטו על ההיסטוריה "הקיצונים משני הצדדים והיטו את תהליך השלום ממסלולו".
לוחמי הפדאיון כמו גם מחבלי שנות השבעים היו סוג של לוחמי גרילה, והיחידים שאשמים באירועי שבעה באוקטובר הם אנשי הימין הישראלי שצרו על עזה, דחפו אותה במודע לזרועות חמאס ועשו הכול כדי לחזקו - פנינים אלו ועוד רבות כמותן הן חלק מהתובנות שמנפקת הסדרה הדוקומנטרית המושקעת של תאגיד כאן "סינדרום עזה".
שלושה פרקים, מרתקים יש לומר, המלאים וגדושים באנשי צבא ומדיניות המכים על חטא הכיבוש, פלשתינים המתאוננים על מר גורלם וטוענים כי טבח הילדים בעזה גרוע מחדר האוכל בבארי, כל אנשי אוסלו המתגאים בקשריהם עם העסקים המפוקפקים של סוהא ערפאת ומוחמד דאחלן, ואם שכולה המאשימה במר ליבה את תושבי נצרים בכך שבתה נרצחה בידי מחבלים.
לשם הקישוט מובא גם ראובן רוזנבלט המבכה חצי דקה על גורלו המר של גוש קטיף, וגרשון הכהן המופיע כתנא דמסייע לכך שהימין קידם בכל כוחו את חמאס. לכמה קטעים אחרים כמו: התחמקותו המובהקת של ערפאת מטיפול בחמאס, אזהרות אין־ספור שהושמעו לפני הגירוש מגוש קטיף, ומאות הנפגעים שמסרו נפשם מתוך אמונה שלמה בחיוניות השליטה הישראלית בחבל, כנראה כבר לא היה מקום.
הסדרה מצטרפת לרשימה ארוכה ולא מפוארת של יצירות מופת מבחינה אומנותית ומקצועית שהפיק התאגיד בשנים האחרונות ושעוסקות בתולדות מדינת ישראל: "מדורת השבטים", המשך פוסט־מודרני ופוסט־ציוני ל"עמוד האש" ול"תקומה", שתיעד את תולדות ישראל בחצי היובל האחרון כמסכת של קיצוניות ושחיתות; "שבויים" עטור הפרסים שהגדיר בהתלהבות חצי מהציבור הישראלי (שהוא כנראה קצת יותר מחצי ציבור הלוחמים) כמי שבמודע מפקיר את אחיו ושובר את האתוס הישראלי הבסיסי; "שעת נעילה" ששברה את ליבם של לוחמי מלחמת יום כיפור, והפכה את קרבות הבלימה לאפוס של גזענות וסורים המצדיקים עינויים בכך שישראל גזלה מידיהם את רמת הגולן; "קרתגו" שהפכה את לוחמי המחתרות לעדר סוטים מופרעים ואולצה לרדת מהמסך, "המנדט" המתאר את הסכסוך היהודי-ערבי כנציג (במקרה הטוב) מהאו"ם, ועוד לא דיברנו על "היהודים באים".
הימים שבהם שלט בשוק שידורי החדשות הישראלי המונופול של אריה גולן וחיים יבין עברו לבלי שוב. מי שמאס בתפיסות חד־צדדיות עם אידאולוגיה ברורה ועריכה מגמתית צורך את ידיעותיו מהרשתות החברתיות או מערוצי הרדיו והטלוויזיה התומכים באידאולוגיה שונה. בתחום הסרטים הדוקומנטריים המונופול לא נשבר, אלא להפך - הלך והתעצם. השילוב של תקציבים נדיבים באדיבות משלם המיסים המוענקים לתאגיד כאן ללא קשר למידת הרייטינג, גישה חופשית וחינמית לארכיון הטלוויזיה הישראלית שהיה המתעד הבלעדי של יובל שנותיה הראשונות של המדינה, ודיגיטציה מעולה המאפשרת זמינות לכל התכנים ברשת, מעניק לתאגיד כוח עצום.
הרייטינג של שידורי התאגיד בדרך כלל אינו מן המשובחים. לעומת זאת הרייטינג של סרטיו החד־צדדיים בקרב מורי ההיסטוריה בישראל מרקיע שחקים. ולא, התשובה "חנכו אותם לצפייה ביקורתית" היא לא תמיד מספקת.
ניסיונותיו של שר התקשורת לשנות את ה־DNA באולפני התאגיד אינם נוחלים הצלחה גדולה במיוחד, ובעתיד הנראה לעין לא צפוי גם תקציב עתק שיאפשר יצירה באותו סדר גודל עם התבוננות ועריכה, שלא משודרת היישר מקפלן. עד אז הציבור יצטרך להמשיך לזעוק, המורים יצטרכו לשים לב היטב במה הם מאכילים את תלמידיהם. והתאגיד? אולי יום אחד נזכה גם לתמורה קצת יותר הולמת למיסינו. עד אז נמשיך להתגעגע לחלומות על "יש תמורה בעד האגרה".
הכותב הוא דוקטור, מורה להיסטוריה וראש המחלקה להוראת היסטוריה במכללת אורות ישראל