זכרונות מהוליווד

בימים האחרונים ראיתי 'מופע זיקוקים' של מאמרים מזועזעים וזועמים על פרסים שניתנו לסרטים אנטי-ישראלים ואנטי-יהודיים בטקס פרסי האוסקר.

נראה כי רבים מופתעים לגלות שישראל והעם היהודי אינם בין הנושאים האהובים ביותר בהוליווד, מקום שגדוש ביהודים. לפני כמה דורות, כשהקולנוע רק החל, הוליווד נשלטה על ידי קבוצת אנשי עסקים ואמנים יהודים מוכשרים, שעדיין ידעו מה פירוש להיות יהודי – לפחות במובן הפטריוטי הישן של המילה – כמו שראשי המאפיה האיטלקית היו גאים להיות מסיציליה.

אך עם חלוף הזמן והשינוי בחברה האמריקאית, נהרו היהודים אל התנועה הליברלית הצומחת, ויהודי הוליווד הפכו לליברלים ביותר שבין הליברלים – כפי שהיהודים בולטים בכל תחום. הרשו לי להיזכר בכמה זיכרונות אקראיים מהחוויה האישית שלי שם, לפני כ-45 שנה, לפני שעליתי לארץ.

לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק, כתבתי תסריט שהפך לסרט באורך מלא בכיכובם של כמה מהשחקנים הגדולים של אותה תקופה. בזמן שהסרט הוקרן בבתי הקולנוע ברחבי המדינה, המפיק שאל אותי איזה תסריט אני רוצה לכתוב הלאה. באותה תקופה בחיי הייתי רחוק מאוד מהיהדות – צעיר יהודי פעיל למען השלום, שהפגין נגד מלחמת וייטנאם.

ובכל זאת, משפחתי נטעה בי "אשתיקלה" מעט גאווה יהודית. לאחר שהתסריט הראשון שלי הפך לסרט רציני, דודי המליץ לי לקרוא ספר על יהודי צעיר שהיה גיבור מרד גטו ורשה. הדוד שלי חשב שהסיפור הדרמטי הזה יכול להיות בסיס לסרט עוצמתי. והוא צדק. לכן, כשהמפיק שאל אותי איזה סרט אני רוצה לכתוב, ציינתי את שם הספר שהיה לרב-מכר גדול.

המפיק, גוי, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר: "אני לעולם לא אעשה סרט שבו הגיבור הוא יהודי".

בערך באותו הזמן סיימתי לכתוב את הרומן הראשון שלי – סאגה משפחתית על יהודים עשירים ומצליחים ששלטו על אי בקריביים. הספר יצא לאור בהוצאת מו"ל גדולה בניו יורק. כדי לקצר את הזיכרון הכואב – הספר יצא ללא שום פרסום. בכעס, התעמתי עם העורך שלי ודרשתי לדעת מדוע. הוא השיב שהוא רכש את הספר כי אהב אותו, אבל החברה עצמה הייתה אנטישמית מאוד. למעשה, הוא גילה בפניי באי-נוחות, ששמו האמיתי אינו ג'ונס – אלא שפירא. הוא שינה את שמו כדי להתקבל לעבודה בחברה המפרסומת והמצליחה.

כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שסיימתי את הרומן "טוביה בארץ המובטחת" שלחתי אותו אליו מישראל בתקווה שיוכל להוציא אותו לאור באמריקה. כעת הוא עבד כסוכן ספרותי בסוכנות יוקרתית. שוב הוא אהב את הספר, אך כששלח אותו להוצאות הספרים הליברליות בניו יורק, קיבל את אותה תשובה: "הספר יהודי מדי".

הכוונה שלהם הייתה שהגרסה שלי לחלבן המפורסם של שלום עליכם – טוביה, כעת לוחם גאה וחלוץ חירות בארץ ישראל – הייתה דמות חזקה מדי. העולם אהב את טוביה היהודי הכפוף, שסופג מכות מהקוזאקים הרוסים, אבל כשהחלבן האמיץ החזיר מכות לחיילים התורכים בארץ ישראל – זה כבר היה בלתי נסבל עבורם.

נחזור לתקופתי בהוליווד. זהו מקום שמנסה להיראות יפה מבחוץ, בעודו רקוב ומושחת מבפנים. לדוגמה, מספר פעמים בשבוע נהגתי לנסוע במכונית הספורט שלי למועדון בריאות פופולרי, שבו פקדו את המקום האנשים היפים של דרום קליפורניה. שם הייתי מתאמן עם שחקן צעיר ויפה תואר ומגודל שרירים שלימים, יהפוך לאחד הכוכבים האגדיים של הוליווד בארבעת העשורים האחרונים. יצאתי לדייט עם בחורה שהוא יצא איתה בעבר. היא סיפרה לי שבדירתו, היו מודבקים תמונות של מנהיגי גרמניה הנאצית בצידה הפנימי של דלתות ארונות המטבח שלו. כיעור במסווה של יופי.

בפח האשפה של זיכרונותיי מהוליווד, יש אירוע נוסף שזכור לי במיוחד. כשזה עתה הגעתי להוליווד, שכרתי דירה באחד ממלונות הדירות הרבים לאורך שדרת סאנסט. כמו כל שאר המקומות, גם בבניין הזה הייתה בריכת שחייה. יום אחד, כאשר ישבתי ליד הבריכה, קראתי רומן ספרותי של אחד מגדולי הסופרים הרוסים. מפיק של תוכנית טלוויזיה קומית ניגש אליי ושאל מה אני קורא. לאחר שציינתי את שם הספר, הוא שאל אם אני כותב תסריט המבוסס על העלילה. כשעניתי שלא, הוא הגיב: "אז למה אתה קורא את זה?" כאילו אין ערך לספרות אם אי אפשר להרוויח ממנה כסף.

את סיפור המסע שלי להיות בעל תשובה בהוליווד כבר סיפרתי פעמים רבות, אז אפשר לדלג על ההרפתקה הארוכה. פעם, בתחילת המסע, שמעתי שרב מקובל מישראל עומד לשאת דברים בבית בבוורלי הילס ששייך למישהו שפוקד את מועדון הבריאות שלי. התברר שזהו הרב ישראל בר אודסר, שקיבל את הפתק המפורסם מרבי נחמן. הרב הזקן הגיע להוליווד כדי לגייס כספים להדפסת חוברות עם תורתו של רבי נחמן. מישהו בקהל שאל אותו: "מדוע תמיד יש ענן זיהום כהה מעל לוס אנג'לס?" מבלי לדעת עברית, הסתמכתי על המתרגם שנכח שם. הרב ענה כי לכל דבר פיזי בעולם יש מקור רוחני. הטומאה הרוחנית בהוליווד כה גדולה, עד שיש לה ביטוי פיזי בזיהום האוויר העוטף את העיר. דבריו העמוקים הותירו עליי רושם עמוק.

ולבסוף, לפני כשנתיים, הגיע סרט של סטיבן ספילברג לישראל. למרות שכמעט איני רואה סרטים, החלטתי ללכת. ראשית, ספילברג הוא 'קוסם קולנועי', ותמיד אפשר ללמוד מאמנים גדולים. שנית, הסרט התבסס לכאורה על ילדותו של ספילברג וכיצד הפך לבמאי. הצד הוויזואלי של הסרט היה נפלא, אך הסיפור על נער יהודי יצירתי שנשבה בקסמיה של 'שיקסע' אוהבת ישו היה מאכזב למרות העובדה שלרוב זה המצב של היהודים באמריקה. אבל הרגע שהדהים אותי היה הסצנה האחרונה. בתקוה להסיג עבודה בעשיה הקולנוע, הדמות של ספילברג הצעיר פוגש עם במאי-מפיק מפורסם במשרדים של הסטודיו הגדול ביותר בהוליווד. לשמחתו הוא מצליח. כשהשחקן יצא מהדלת האחרית של הבניין אל מגרש החניה גופי רעד בכיסא הקולנוע. יותר מארבעים שנה לפני כן יצאתי מאותה דלת אחורית ממש של הבניין לאותו מגרש חניה.

השחקן נכנס למכוניתו, וכך סטיבן ספילברג נסע והמשיך להיות במאי הקולנוע הגדול ביותר בהוליווד. בניגוד, נסעתי אני למסע הרבה פחות פופולרי שהוביל אותי לחיי תורה בישראל. "אוי אלוקים," מלמלתי בקול.

"מה הבעיה, מה קרה?" שאלה אשתי מבולבלת ממבט הפליאה על פניי.

נדהם, הסברתי לה: "השם סידר בכוונה שספילברג יבחר לצלם את הסצנה הזו בדיוק באותו מקום שבו אני יצאתי מאותו הבניין לפני 45 שנה, כדי שאזכור להודות לה' על הנס שעשה לי – שהציל אותי מלהיות יהודי מתבולל בהוליווד והביא אותי לחיים של תורה בארץ הקודש כדי להפיק סרטי חינוך תורניים לישיבת מכון מאיר".