הן נולדו בבית אחד, חלקו ילדות משותפת, משחקים ומחשבות. שתיהן נעקרו לפני כמעט עשרים שנה מאותם חולות לוהטים זהובים, כשהן כבר אימהות צעירות והדמעות שלהן ובכי ילדיהן הקטנים מתערבלים לכאב אחד.
שתיהן שלחו את בניהן הגדולים לצה"ל, לא יודעות מה ילד יום. שתיהן קיבלו לבסוף את הבשורה הנוראה מכול, בהפרש של שנה וארבעה חודשים.
שתיהן עמדו מול קבר טרי של בן שהיה משוש חייהן, וגופו שב אל העפר. אבל שתיהן גם מסרבות להוריד את הראש ולהשפיל מבט.
יש להן מה לומר, והן אומרות זאת בקול רם וצלול גם כשמשקולת הצער מכבידה על הנשימה.
נאוה לישה ואחותה נעמי בן פינחס נולדו לבית משפחת קופמן לפני יותר מארבעים שנה.
נאוה הראשונה, נעמי אחריה, ומסלול חייהן משיק כאמור בתחנות רבות של כאב וגם של עוצמה.
נאוה איבדה את בנה דביר לישה הי"ד בבוקר שמחת תורה, לאחר שנפל כלוחם גולני בקרב עם מחבלים סמוך לזיקים.
נעמי התבשרה לפני שלושה חודשים על נפילתו של בנה הבכור, סרן אברהם בן פינחס הי"ד, בקרב בעזה. ביום רביעי השבוע חל יום הולדתו ה־25.
השתיים, שמגדלות משפחות ענפות וחייהן קודש לתורה וחינוך, לא ששות אלי זרקורי התקשורת. אולם השבועות האחרונים, שמובילים את עם ישראל ומדינת ישראל אל פי תהום, מדרבנים אותן אל השליחות הציבורית והשמעת הקול נגד הצעדים שיביאו עלינו את האסון הבא.
כאב מדלת לדלת
נאוה וניסן לישה הגיעו לנווה דקלים כזוג צעיר שחיפש כולל ללימודי גמרא. החיפושים הובילו לישיבת 'תורת החיים' של הרב טל, והשניים השתקעו ביישוב הפורח. ארבעה ילדים נולדו להם שם, במקום שהיה להם לבית. רק שבע שנים התירה להם חרב הכורת ליהנות מהאושר הזה, עד שנפלה ההחלטה על עקירת יישובי חבל עזה. "זה היה מקום כל כך מלא ברכת ה', שלא האמנו שה' ייתן שזה ייחרב, אז לא ארזנו כלום וגם לא שיתפנו פעולה עם כלום", מספרת נאוה. "לא האמנו שעם ישראל ייתן לזה לקרות, אבל כשנסעתי להשתלמויות בבאר שבע, לא הבנתי איך עולם כמנהגו נוהג. מדינת ישראל עושה מעשה התאבדות וכולם שותקים!"
למרבה האירוניה ההיסטורית, נאוה זוכרת היטב גם את אלה שלא שתקו. "אני זוכרת את תושבי הקיבוצים – אז לא קראו להם העוטף – עומדים בימי שישי בצמתים בדרך לגוש עם שלטים שכתוב עליהם 'לכו הביתה'. לא הבנו מה הם חושבים לעצמם, הם לא מבינים שאנחנו שומרים עליהם?!"
הגירוש שאכן התרחש בסוף הותיר אותם בהלם. "הקדוש ברוך הוא, מה עשית?" היא משחזרת את התחושות, "אבל עדיין אנחנו עובדים אצלך. ניסינו לכוונן את עצמנו מחדש אל העתיד". אחרי כמה חודשים במלון בירושלים הם עברו לאתר הקראווילות בניצן, שם הם מתגוררים עד היום, כשלמשפחה הצטרפו עוד ארבעה ילדים.
לאורך כל השנים תודעת החזרה לבית בגוש קטיף הייתה נטועה היטב בבית משפחת לישה. "ברור שברגע שאפשר לחזור, אנחנו חוזרים!" נאוה לא מהססת לרגע למשמע השאלה. "הבית שלנו בנווה דקלים ולשם צריך לחזור, וגם לרצועת עזה כולה. זה ממש ברור! כל הילדים שלנו יודעים את זה".
דביר, הבן הראשון במשפחה אחרי שתי בנות, היה בן שלוש בזמן הגירוש. בן דודו, אברהם בן פינחס, היה באותו זמן ילד בן חמש וחצי. את תקופת טרום הגירוש הוא עשה לא רחוק מבני הדודים בנווה דקלים: חמישה שבועות לפני הגירוש ירדו הוריו, הרב דוד ונעמי בן פינחס, מיישובם חרשה בבנימין אל כפר דרום. "כחלק מהתוכנית למניעת הגירוש, הייתה יוזמה להציף את הגוש ביהודים", מספרת נעמי, "עברנו לשם עם שלושה ילדים קטנים ותאומות בדרך. אברהם היה רק בן חמש וחצי, אבל הוא זכר כל מה שהיה שם לפרטי פרטים. את מיקום האוהל שלנו, את הדרך לבית הכנסת, את עץ הפיקוס הגדול, את גן המשחקים. היו לו המון חוויות מהקיץ ההוא.
"ביום הגירוש לקחנו משם אדמה ושמרנו אותה אצלנו בבית. כשאברהם הצטרף למלחמה בעזה, הוא אמר לי: אמא, אני אכבוש את כפר דרום ואביא לך אדמה משם. כל פעם הוא דיווח לנו מהלחימה: עכשיו אנחנו ברפיח, עכשיו ליד נצרים, עוד לא בכפר דרום... הוא היה מכוון לשם. הוא נלחם על מנת לחזור לשם, לנצח וליישב את המקום מחדש".
שני בני הדודים התגייסו למלחמה בלב שלם ובנפש חצויה. הרצון לפעול למען עם ישראל ויחד איתו פיעם בשניהם בעוצמה, שגברה על הביקורת החריפה שהייתה לכל אחד מהם על הפקודות בשטח ועל האסטרטגיה המדינית והצבאית.
דביר לישה גדל בניצן, למד בתלמוד תורה ביד בנימין ולאחר מכן בישיבת בני צבי בבית אל. את שתי שנות הישיבה הגבוהה עשה בישיבת עוז ואמונה בדרום תל אביב, ואחריהן התגייס לגולני. לפני הגיוס שיתפה אותו אימו נאוה בשאלות הקשות שליוו אותה: "אמרתי לו: למה לך להתגייס לקרבי? לצבא שלא רוצה לנצח? הם שומרים על שלום המחבלים ולא על חיי החיילים, למה שתהיה בשר תותחים? דביר שמע וביקש לחשוב על זה. כשחזר אליי אמר: את צודקת בתמונת המצב שאת מתארת, אבל לגבי הפתרון אני לא מסכים. אנחנו חלק מעם ישראל וצריכים להיות בקצב של עם ישראל, אנחנו עובדים מבפנים גם אם זה ייקח זמן וגם אם יהיו לזה מחירים".
עם הגיוס נחשף דביר ביתר עוצמה לתמונת המצב שתיארה אימו, וממש צפה את פני הרעה זמן קצר לפני שמחת תורה. "הקו האחרון שלו היה במוצב שאחראי על חוף זיקים, קרוב מאוד לגדר. הוא היה שולח לנו תמונות של מחבלים מתאמנים ליד הגדר. בסוכות הוא שלח לנו תמונה של מחבלים משתלטים על ג'יפ צה"לי כחלק מהאימונים שלהם, וכתב באירוניה שבחול המועד כולם מוזמנים לתצוגת תכלית של מחבלים מתאמנים, הכניסה מגיל שמונה ומעלה. לאחותו הוא אמר: הם יבואו באלפים והמונים ואנחנו לא נצליח לעצור אותם".
בבוקר שמחת תורה התעוררו דביר וחבריו למוצב מפיצוצי פצמ"רים וטילים. כשראו את המחבלים חודרים לחוף, יצאה סוואנה של חיילים לכיוונם ודביר התעקש להצטרף אליהם, על אף שזו לא הייתה המשימה שלו. בחוף התפתח קרב מול עשרות מחבלים, שבמסגרתו דביר הסתער ולבסוף נהרג. הוריו קיבלו את הבשורה המרה רק לאחר שהגיעו לחפשו בבית החולים ולא הצליחו לקבל עליו שום מידע.
"אברהם היה נחוש מאוד שצריך להצטרף למלחמה בעזה", מספרת אימו נעמי. הוא בוגר ישיבות מורשה ורועה ישראל ביצהר, וכשפרצה המלחמה היה באמצע קורס קצינים. הוא ניסה בכל דרך לעזוב את הקורס כדי לרדת ולהילחם בעזה. "הוא היה שלם עם זה שצריך להילחם, אבל לא עם איך שנלחמו. הוא כעס על אופי העברת הסיוע ההומניטרי, שראה בעיניו כיצד הוא מסכן את הלחימה והלוחמים. הוא חי את המורכבות: מצד אחד אי אפשר להילחם כך, אבל מצד שני אין ברירה, נלחמים למרות שמשלמים בדם". בקיץ שעבר נפצע בראשו במהלך הקרבות, וחייו ניצלו בנס. לאחר שהחלים, התעקש לחזור אל חבריו לפלוגה ולהילחם שוב בעזה. ארבעה חודשים לאחר מכן, בו' בכסלו תשפ"ה, הנס לא קרה והוא נפל בקרב בדרום הרצועה, כשהוא מוביל כוח שריון כמפקד.
זה לא היה האובדן הראשון שחוותה משפחת בן פינחס. ארבע שנים קודם לכן נהרגה בתם אפרת בתאונת דרכים על ידי נהג ערבי סמוך ליצהר. היא הייתה כלה צעירה בעלת אישיות קורנת, נשואה ארבעה חודשים בלבד, והאסון היה מכה קשה למשפחה כולה וגם לאברהם, שהיה הקרוב אליה בגילו מכל אחד עשר ילדי המשפחה. הכאב הצורב הזה שעבר פתאום מדלת לדלת בין שתי האחיות נעמי ונאוה, בתנועה בלתי אפשרית של רצוא ושוב, חיבר ביניהן עוד יותר בעומק שמעבר למילים.
"כשזה קרה אצל נאוה, זה היה ממש שמחת תורה. היינו עוד צריכים לעכל בכלל את כל האירוע, כל ההלם, הסחרור, החטופים, הסכנה הקיומית לעם ישראל", נזכרת נעמי. "כששמענו שדביר נפל, היה לנו כואב עוד יותר דווקא כי כבר ידענו מניסיוננו למה אחותי ובעלה נכנסים. לאיזה עולם של כאב וצער, שיהיה עכשיו גם שלהם. זה יותר מכאיב כשאתה יודע איך זה. כל היחס שלנו למשפחות השכול הוא מתוך הבנה יותר עמוקה של ההתמודדות הזאת, שאף פעם לא נגמרת. ידענו שעצם ההימצאות שלנו כמי שעברו את אותו הדבר עם אפרת, ומרגישים וחווים איתם את אותו הדבר, זו כבר נחמה גם בלי מילים".
נאוה וניסן לישה בחרו לקום מהשכול, להצטרף לפורום הגבורה ולהיות חלק מהתביעה הציבורית ללחימה שמביאה לניצחון מוחלט. "הבטנו בהם בהערצה", אומרת אחותה נעמי, "כמה הם אנשים כלליים ומגויסים למען עם ישראל. חשבתי לעצמי שאם זה יקרה לנו חלילה, אנחנו לא נהיה מסוגלים להיות ככה, לתזז בין מאהל הגבורה להרצאות ולכנסת. התפעלנו מהאמירות שלהם, של צידוק הדין, של מסירות נפש. עד היום אנחנו מלאי הערכה".
כשנאוה שמעה, שנה וקצת אחרי נפילתו של דביר, שאחותה עוברת את אותו אסון בפעם השנייה, היא התקשתה להאמין. "לא חשבנו שזה יקרה למשפחה שלהם. הם כל כך צדיקים ועברו כבר תלאות וניסיונות, לא חשבנו שה' ייתן להם עוד. גם אברהם כבר נפצע וניצל, היה לנו ברור שכבר יהיה בסדר. התחושה הייתה של 'הקדוש ברוך הוא, הפעם הגזמת'".
עם זאת, נאוה שיערה שהמכה השנייה שספגה אחותה תתקבל באופן שונה: "הרגשתי שיכול להיות שאת הסתלקותו של אברהם הם יחוו אחרת, כי מי שנהרג במלחמה זה סיפור כללי וזה נותן כוחות אחרים. זה לא משהו רק פרטי ומשפחתי. זה אירוע לאומי שמעביר אותנו למקום אחר, להיות חלק מההיסטוריה. המשמעות היא אחרת. אלו קורבנות ציבור שמעלים אותנו לשלב הבא בתוכנית האלוקית. הרגשתי שהפעם הם יפגשו משהו אחר".
כבר בתחילתה של אותה שבת נעמי הרגישה תחושה לא טובה לגבי אברהם, קצת יותר מהחשש הרגיל שליווה אותה ממילא. "לא היינו תמימים", היא אומרת, "קיווינו והתפללנו כל המלחמה שיהיה בסדר, אבל החשש היה באוויר כל השנה". ביום שישי אברהם לא הספיק להתקשר כהרגלו כדי לקבל את ברכת אביו, ובמהלך אותה שבת נהרג בקרב.
"הכנסת הפכה לסניף של מטה החטופים"
הדיבורים על שלב א' או ב' של העסקה, שחרור החטופים תמורת מאות מחבלים, שאלת הפסקת הלחימה וסוגיית היום שאחרי בעזה, לא מוסיפים תקווה לשתי האחיות השכולות. מול המחשבות על חולשה והפסקת המלחמה, ומאידך מול השיח המיליטנטי של מטה משפחות החטופים, הן מבקשות להציב דרישות ברורות, לא רק בשם הקורבן הפרטי שלהן אלא בשם טובת עם ישראל כולו.
"הפסקת הלחימה הייתה החלטה אומללה מאוד", אומרת נאוה. "בימים שבהם הוחלט על העסקה לא נשמנו מרוב תסכול. היה ברור שהולכים לוותר על כל מה שהשגנו, שנפסיד במלחמה. זו השפלה לאומית, זו האיוולת הכי גדולה שיש, לתת להם לנצח ולהביס אותנו, קשה לתפוס את זה. הייתי צריכה ממש להיאחז באמונה, בתורה שאומרת שיש גם נסיגות בתהליך הגאולה. כי במשקפיים שלנו בלתי נסבל לראות איך ההנהגה לא הבינה כלום!" היא מתקוממת, "זה קשה מאוד מאוד".
נעמי מצטרפת: "אסור לעצור. בכל פעם שעם ישראל לא גמר את העבודה עד הסוף, הוא נדרש אחר כך להשלמות. אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה אחרי עוד השפלות ועוד קורבנות, אלא ממקום שעם ישראל חזק. זו המלחמה הכי מוסרית וצודקת ואי אפשר לעצור באמצע. לא עוזר לנו כשאנחנו עושים לעצמנו הנחות, הערבים נשארים אותו איום. בואו נהיה גיבורים ונעשה מה שצריך, זו הצוואה של אברהם ועוד מאות חיילים שהלכו לקרב כי רצו שזה מה שיקרה".
נאוה זוכרת את החודשים הראשונים של הלחימה, שבהם הייתה לה תקווה ש"טוב שמדינת ישראל חטפה את הכאפה של החיים, ועכשיו אף אחד לא יתבלבל ונוכל לעלות שלב". אבל התקווה התבדתה: "ראיתי שלא התפכחנו, ולא הבנו, ואנשים עדיין מתבלבלים. אני שואלת את עצמי: מה עוד צריך לקרות כדי שנבין?!"
ההבנה שהאסימון הערכי עוד לא נפל בתודעה של ההנהגה הישראלית, הביאה את נאוה ובעלה להיות חברים פעילים בפורום הגבורה, במטרה להשמיע בציבוריות הישראלית, בכנסת ובתקשורת את הקול הערכי הצלול שדורש ניצחון והכנעת האויב בכל מקום שהוא. "ההנהגה שלנו עוד לא מסוגלת לומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לאף אויב אין מקום בה, לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. לא הבינו שזו השפה שצריך לדבר בה. אויבינו הוכיחו שאין להם זכות קיום, אז איך ייתכן שבמקום לומר את זה נותנים להם סיוע ואת האפשרות להתקיים?"
הביקור הראשון שלה בכנסת כנציגת פורום הגבורה הכה אותה בהלם. "הייתה לי חוויה ממש קשה והצלחתי לחזור רק אחרי כמה חודשים", היא משתפת, "הכנסת היא פשוט סניף של מטה החטופים. המסכים מלאים תמונות חטופים, הכול שם זה חטופים. חברי הכנסת עוברים שטיפת מוח בלתי אפשרית, שבה כל הדרכים כשרות: תקיפה אישית, איומים, צרחות, מתודות תקשורתיות, הכול מותר", היא מעידה. "עבודת הוועדות בכנסת משותקת מתחילת המלחמה בגללם. כל השיח רגשי, זה השתלט לגמרי ופשוט אין עם מי לדבר. אין שום דיון שכלי מהי טובת המדינה. הרי חמאס לא טיפש והוא לא ישחרר את כולם, אז לא תהיה אפשרות 'לטפל בהם אחרי שכולם ישוחררו'".
הרב דוד בן פינחס, בעלה של נעמי, מחדד את הבעייתיות שיש בעיניו בכל ההתרחשות סביב העסקאות: "ברור שאנחנו מתנגדים לעסקה, אבל זו לא הבעיה העיקרית. מה שחמור זו התעמולה, שמערבבת בין הכאב והטרגדיה האנושית שכולנו שותפים להם ובין בחינה שקולה של סיכונים ומחירים. הם לא נותנים ללבן שום דבר כמו שצריך בגלל הערבוב הרגשי", הוא מגדיר.
לדבריו, צריך להציב שתי הנחות יסוד כדי להתחיל לדון בעסקה: האחת, שהכלל קודם לפרט, "אחרת, למה שהבן שלי יתגייס לצבא בכלל?". השנייה, יש מקום לשתי דעות בנושא העסקה. "תעמולת השמאל גורסת שיש רק דעה אחת נכונה, ואם אינך מחזיק בה אז לא אכפת לך מהחטופים ואתה אכזרי. מדובר במהלך שפוגע קשות בביטחון המדינה. לא ייתכן לומר שיש רק פתרון אחד. בצורה הזאת אי אפשר לקבל החלטה נכונה".
ולגופה של עסקה, התשובה ברורה לו: "אסור לעשות עסקאות. עכשיו זה עולה לשלב חמור יותר, כי באמצעות החטופים הם רוצים להשיג החלטות מדיניות. אולי מחר הם ידרשו שנוותר על הר הבית תמורת חטופים? לאן נגיע? כל הזירה המורכבת שיש סביבנו תפעל בהתאם, וכל הישג שירצו להשיג – הם יממשו באמצעות חטיפות. חיזבאללה למשל לא הצליח כי לא היו לו חטופים".
למה לדעתך המלחמה לא השיגה את מטרתה? מה צריך להשתנות?
"הייתה במלחמה הזאת סתירה פנימית. המטרה שהוגדרה הייתה חיסול חמאס, אבל בדרג הצבאי והמדיני הבכיר לא באמת האמינו שזה יכול לקרות. שר הביטחון, הרמטכ"ל וכו' הניחו שחמאס יישאר בסוף בעזה. מההנחה הזאת נגזרו החלטות בעייתיות, החל מהדרך לשחרור החטופים וכלה בהעברת הסיוע. זה גרם לכל הכישלונות". כדי לנצח, הוא מסביר, לא צריך דווקא מטכ"ל התקפי יותר, אלא קודם כול החלטה ערכית: "הבנה שהם לא נשארים שם. הם לא יישארו שם כי זה המקום שלנו, זו הבנה של הזהות שלנו כעם והקשר שלנו לארץ. כדי להגיע לשם יש לנו עוד דרך לעשות, אבל אז ההצלחה שלנו תהיה בטוחה".
נאוה, לו יצויר שהלחימה בעזה תחודש, איך היית רוצה לראות אותה מתנהלת?
"אנחנו שילמנו כבר מחיר, ויש לי עוד בן שנלחם בעזה", היא מגלה, "אני אומרת לו: הלוואי שלא תיכנסו שוב. כל עוד המדינה לא החליטה לגרש את כל האויבים שלנו, אין טעם להיכנס ולצאת סתם ועוד חיילים ייהרגו. כל עוד המדינה לא תחליט שכל השטח עד הים הוא שלנו, ואין שום זכות קיום לאף ערבי שם, אז למה ללכת?"
נאוה הייתה רוצה לשמוע מטרות ברורות ללחימה הבאה: "לפני שחוזרים צריך להגדיר את המטרות. אין הבדל בין חמאס, ג'יהאד, רש"פ או פת"ח. נוח לדבר על חמאס כי לא רוצים לומר האויב הערבי, אבל יש פה אויב ערבי. כל עוד הם לא קיבלו על עצמם שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי – הם אויב, ולכן אין להם זכות קיום במרחב הזה. רצועת עזה צריכה להיות יהודית לגמרי, ולא תחת ממשל צבאי שמחזיר אותנו לסרט של ארבע אימהות בלבנון, אלא התיישבות יהודית בכל האזורים כולל סיפוח. בלי זה – זה לא יחזיק מעמד".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com