הפקרה היא מצב שבו מי שבידו היכולת לפעול ולסייע אינו עושה כן, אלא נוטש את הזקוקים לעזרתו.
אחת האמירות החוזרות סביב אירועי שבעה באוקטובר, בעיקר מצד שמאל, היא "הופקרנו"; אבל מה שנתפרסם בשבוע שעבר מתחקירי צה"ל על אודות טבח שמחת תורה מגלה תמונה קשה הרבה יותר.
לא הפקרה הייתה כאן אלא חוסר יכולת, אין אונים מוחלט. הצבא, שתמיד זכה במרב משאבי המדינה וגם בהערכה ובאמון רבים, התגלה כארגון מנוון, לא מנוהל ולא מתפקד.
הדיון בשאלת המודיעין והקונספציה הופך שולי אל מול פעולת הצבא לאחר פרוץ המתקפה. מה לנו כי נעסוק במה שהצבא ראה או לא ראה מהמתרחש בעזה בתקופה שקדמה לטבח, כאשר ביום שמחת תורה עצמו, הצבא לא הצליח להבין מה מתרחש בתוככי מדינת ישראל?
התצפיתניות דיווחו על "פרש טורקי", המחבלים שידרו בפייסבוק־לייב את מעשיהם, אזרחים בעוטף התקשרו לכל מי שרק יכלו וקראו לעזרה, בכל הארץ אנשים נזעקו להושיע, אבל המטכ"ל והמפקדים הבכירים לא ידעו ולא הבינו מה קורה לאורך שעות ארוכות. קרבות גבורה נואשים של מעטים מול רבים התנהלו בשטח, וצמרת הצבא לא הצליחה לעקוב אחרי הכוחות, לא ידעה את מי להפנות לאן ולא נתנה שום מענה.
הקצינים הבכירים, שלאורך שנים מטפסים בסולם הדרגות, לומדים במיטב האוניברסיטאות, מנהלים תרגילים משותפים עם צבאות העולם ומהגגים על "תפיסת הביטחון", על "ערכים" ועל "מקצועיות", נחשפו כחדלי אישים. הצבא, שמדינת ישראל מממנת בתקציבי עתק, כשל באופן מוחלט בפעולה הצבאית הבסיסית ביותר - הגנה על הגבול ועל אזרחי המדינה.
האמת היא שלא נזקקתי לתחקיר צה"ל. אמינותו ממילא מוטלת בספק, כמו זו של כל תחקיר הנערך על ידי אלה שייפגעו ממסקנותיו. מספיק היה לשמוע עדויות משבעה באוקטובר וגם מלפני כן, כדי לזהות את הרשלנות, היוהרה והאטימות שפשו בצמרת צה"ל. ההסכת של קרן נויבך על מוצב נחל עוז, לדוגמה, מתאר את ההתנהלות במוצב גם לפני שבעה באוקטובר, ומבהיר עד כמה הכישלון היה ידוע מראש.
צבא שלא דואג שלתצפיתניות יהיה אוכל, ושבמטבחי המוצב שלהן לא יסתובבו עכברים, ודאי שלא ישעה להתראותיהן, ולא יספק להן את האמצעים הדרושים להגנתן. זלזול, עצלות וחוסר אחריות אף פעם לא יוגבלו לפרטים הקטנים והשוליים לכאורה. ובכלל, אין בצבא פרטים קטנים ושוליים. הכול תמיד צריך להיות מסודר ונקי ותקין ובמקום, כדי שביום פקודה יוכל למלא את תפקידו ולהציל חיים.
עבודה גדולה ורבה עומדת לפני הרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר. הלוואי שיפתח אותה במינוי צוות אלופים במילואים שהוכיחו מקצועיות והגינות בעבודתם הצבאית, כמו יצחק בריק או יפתח רון־טל. צוות זה יבחן את פעולות צה"ל בשבעה באוקטובר וינקוב בשמם של כל אלו שלא עשו את עבודתם נאמנה. כל מי שלא ידע את מה שמתפקידו לדעת, או לא עשה את מה שתפקידו מחייב, יורד לדרגת טוראי וישוחרר בקלון מהצבא, עם גמלה של טוראי, ללא "תוספות הרמטכ"ל".
זו אינה נקמנות לשמה, אלא מסר חד־משמעי לכל אנשי הצבא. חיילים שיראו את הרצי הלוי, שלומי בינדר או תומר בר עוזבים את הצבא בחרפה, ללא טקסי פרידה, בלי פנסיות שמנות וללא התואר המכובד של קצין במיל', ילמדו אחריות מהי ויבינו באיזו חרדת קודש עליהם להתייחס לתפקידם.
משם הדרך תהיה ישרה וברורה. כל חייל, מטוראי ומעלה, ידע בבירור על מה הוא מופקד, אילו כלים עומדים לרשותו ואיך מבצעים כל משימה ביסודיות, בחריצות ובענווה. כל מפקד יזכור שהוא קודם כול ואחרי הכול חייל, ושעליו לעמוד על משמרתו, דרוך וקשוב, ולוודא שכל מה שמתחתיו מאומן ומיומן ומהודק היטב.
בנאומו החצוף במהלך המלחמה, קרא תת־אלוף דאז דן גולדפוס למנהיגי המדינה להיות ראויים ללוחמים. כדאי שישנן, הוא וכל הקצונה הבכירה בצה"ל, שהם אלה שחייבים להיות ראויים לנו. עם ישראל גילה גבורה ונחישות, מסירות ואמונה.
האומץ המדהים של הלוחמים, במדים ושלא במדים, עוז הרוח ויכולת העמידה של העורף, שיקול הדעת והמיומנות של הנהגת המדינה – כל אלה מחייבים את הצבא לגלות גם בתוכו את התכונות האלה, למעט בדיבורים ולהרבות במעשים, להיות מאומן וערוך ויעיל ונכון למלא את תפקידו, להיות צבא ההגנה לישראל.