כולנו מכירים את האמירה "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אודה ואתוודה שתמיד הרגשתי אי נוחות מסוימת נוכח אמירה זו.
נכון, היא שנונה. היא גם נותנת כיוון פדגוגי חיובי שבהחלט ראוי ליישום, משהו שאפשר לעבוד איתו. לכן אני לא פוסל אותה על הסף, ממש לא.
עם זאת, תפיסה זו טומנת בחובה סכנה מהופעתו של הרוע הקיים גם סתם ככה, כרוע לשם רוע, בלי שמאן דהו הֶרע לו. כי יש דבר כזה רוע לשם הרוע. נציגיו של רוע זה מתבייתים בעדיפות על עם ישראל. בחושיהם החדים הם מרגישים מי בא לעולם כדי לייצג את הטוב ואת המוסר, כלומר מי האויב הראשי שלהם בעולם: היהודים.
אנחנו לא בנויים להבין תופעה כזאת, ולכן אנחנו מתעלמים מקיומה. אנחנו מבינים רוע שנובע ממניעים שונים, מסיבות שונות, מדיכוי ומתסכול. קשה לנו להבין רוע לשם רוע, שנאה שאינה תלויה בדבר. ובדיוק מסיבה זו, שאנחנו במעין דיסוננס קוגניטיבי עלולים להדחיק ולשכוח שיש דבר כזה, קיבלנו את המצווה לזכור את עמלק.
אחד המאפיינים של מצוות "זכור", על פי הרמב"ם, הוא "שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" של עמלק (הלכות מלכים ה, ה). וכל כך למה? לי נראה שיש כאן פן מעשי: עלינו לדעת לזהות את עמלק כדי להישמר ממנו, ואם יש לאל ידינו - גם להשמידו. את העמלקי ניתן לזהות לפי עומק "איבתו ושנאתו".
רש"י מעמיד אותנו על עומקה של שנאת עמלק כלפינו: "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכווה, הקרה (כלומר, קירר) אותה בפני אחרים". עמלק הוא אנטישמי מזן מיוחד מאוד: הוא אידיאליסט. הוא מוכן לספוג נזקים (להיכוות) ואף להקריב את עצמו, ובלבד שעם ישראל (האמבטיה) ייפגע (תתקרר). כל מי שמכיר את ההיסטוריה, יודע שהנאצים ענו על קריטריון זה במלואו, והיום גם חמאס ואיתו חלק גדול מערביי הסביבה.
קצת פרספקטיבה היסטורית לא תזיק: לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, מנהיגי הקהילה היהודית בגרמניה דאז לא זכרו את עמלק, למרות שסיסמאות הקוראות להשמדת היהדות התנוססו לנגד עיניהם המשתאות בראש חוצות. הסיפור הבא ימחיש זאת.
בשנת 1936, כחודש לפני פורים, נרצח בדאבוס שבשווייץ ראש המפלגה הנאצית השוויצרית בידי יהודי צעיר בשם דוד פרנקפורטר. מסיבות בהחלט מובנות, הזדרזו מנהיגי היהודים בגרמניה לגנות את "הרצח השפל". וכך כתב אז אחד הרבנים החשובים בגרמניה: "כל גדולי ישראל מסכימים שהציווי למחות את זכר עמלק הוא ציווי למחות את עמלק שבליבנו, למחוק כל תפיסה המבקשת לקדם את ענייני היהדות בכוח. בזעזוע ובסלידה עמוקה למדנו על הרצח השפל שקרה בדאבוס. היריות בדאבוס כוּונו לליבנו, זהו חילול השם. ארור הרוצח שפגע בכבודה של תורת ישראל והפקיר את כבוד אֶחיו".
למרות שאין מי שיפקפק בצורך הדחוף שדרש מההנהגה היהודית דאז לגנות את הרצח, נדמה שהיה ראוי, בנוסף על הקריאה "למחות את עמלק שבליבנו", להיערך בה בעת גם לסכנת העמלק הריאלי, שרצונו להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, וצעק זאת יום יום מעל דפי העיתונות הגרמנית. נכון היה לקרוא כבר אז ליהודים לעשות הכול כדי לעזוב את גרמניה, דבר שבתקופה ההיא עדיין היה חוקי ואפשרי. לצערנו, בשל הדיסוננס הקוגניטיבי החמור שיהודי גרמניה ומנהיגיהם היו שרויים בו, קריאה זו לא נשמעה מפי המנהיגות היהודית בגרמניה.
טבח שבעה באוקטובר הוא תוצר של אותו דיסוננס קוגניטיבי כפי שעולה מתחקירים שמתפרסמים בימים האחרונים. הוא נתן לנו תזכורת כואבת שגם היום קיימת, לצד אנטישמיות "רגילה", אנטישמיות מהז'אנר העמלקי: אנטישמיות אידיאליסטית שמוכנה לספוג נזקים ובלבד שהיהודים ייפגעו.
יש בידנו היום, ברוך ה', כלים אחרים להתמודד עם התופעה מאשר לפני שמונים שנה. עם זאת, כדי להתמודד עימה, אנחנו חייבים בראש ובראשונה לזהותה ולא לשקר לעצמנו: הנימוק "זה לא באינטרס שלהם" לא תופס מול עמלק. עמלק, גם בתצורתו החמאסית, לעולם אינו מורתע. עלינו להפנים שגם העמלק החמאסי הוא אידיאליסט, הוא מוכן לפעול נגדנו גם במחיר ש"זה לא באינטרס שלו", במחיר שהוא ייכווה. לא כל שונא ישראל ולא כל אנטישמי הוא עמלק. יש אנטישמים פרגמטיים (וזה כנראה הרוב) שאומנם מבקשים את רעתנו, אך בכל זאת לא יפעלו נגדנו היכן שהם עלולים להיפגע בשל כך בעצמם.
לא כן עמלק, והוא עדיין חי ובועט. עכשיו שזיהינו אותו, על סמך עומק "איבתו ושנאתו", עלינו להשמיד להרוג ולאבד אותו ואת כל מי שמשתף איתו פעולה. כל מדיניות אחרת תביא במוקדם או במאוחר לתחייתו, וביתר עוצמה. על מנהיגינו לשמוע בקול התורה המדבר הישר לדור שלנו. עלינו למחות את עמלק ואת זכרו.