שש הפעימות לשחרור החטופים במסגרת העסקה הנוכחית הציתו כמעט אצל כל ישראלי סערת רגשות ותחושות סותרות שמשמשות בערבוביה.
מצד אחד, שמחה מתפרצת ואמפתיה אין־סופית למראה החיבוק של החטופים השבים אל חיק משפחותיהם, ומנגד - זעם עצום נוכח המראות של רעולי פנים חמושים שעדיין עומדים על רגליהם לאחר 16 חודשים וצהלות השמחה עם שחרור מאות מחבלים.
בבליל הרגשות הזה, שפורט על נימי הרגש היסודיים והחשופים ביותר שלנו כאומה וכעם, משולבים בעת ובעונה אחת כאב והקלה שמייצרים מציאות מורכבת, דרכה מזדקק הגבול הדק שבין ה'פרטי' וה'לאומי'.
נראה שהשיח הציבורי, התקשורתי והפוליטי בסוגיית שחרור החטופים מתקשה להכיל את המורכבות הזאת וממשיך להציג חלוקה ברורה ונוקשה בין שני מחנות אידאולוגיים מובחנים לכאורה, שמשמרים את הקיטוב החברתי בישראל, כפי שבא לידי ביטוי סביב החקיקה המשפטית טרום המלחמה ובנושאים רבים אחרים. מצד אחד ניצב המחנה הדמוקרטי־ליברלי שתובע לעשות הכול כדי לשחרר את החטופים, ומאידך המחנה הדתי והימני, שמדגיש יותר את הצורך בניצחון במלחמה, את הכרעת חמאס ואת הנזקים ארוכי הטווח משחרור סיטונאי של מחבלים עם דם על הידיים. ההתמקדות בערכים ובמטרות הללו וההדגשה שלהם גורמות למחנה הזה להצטייר כמי שמוכן לנטוש את החטופים או להפקיר אותם לגורלם.
לצד ההשטחה והבינאריות ביחס לעומק מורכבותה של הסיטואציה, מסגור פשטני שכזה מייצר גם מעין נתק בין סוגיית החטופים והרגישות אליה לבין הרגש הלאומי, המסורתי והדתי. כביכול הוא אומר: אמור לי כמה אתה מחובר לדת ולמסורת ישראל, ואומר לך היכן נמצאים דעותיך ביחס לחטופים והתקוות לשחרורם. מזל שהמציאות עצמה מסרבת להתיישר מסביב לקו השבר הדמיוני הזה, וכל הזמן היא מזכירה לנו עד כמה החיים שלנו כאן לא באמת פועלים על פי החלוקות הדיכוטומיות שאנו כופים לעיתים על המציאות.
כל חטוף וחטופה שחוזרים ארצה מדגישים פעם אחר פעם את החובה העמוקה להשיב את כל החטופים שעדיין בשבי לביתם ולארצם. אנו נפעמים לנוכח עוצמת הסולידריות המשתקפת בדבריהם - הן כלפי אחיהם החטופים שנותרו מאחור והן כלפי האחריות שלנו כעם לחתור לשחרורם. יחד עם זאת, ולצד זאת, ניכר גם החיבור העמוק בין נסיבות השבי לבין הסמלים המכוננים של היהדות והמסורתיות הישראלית. אגם ברגר סיפרה כיצד השתדלה לשמור שבת ונמנעה מאכילת בשר לא כשר. אוהד בן עמי התפלל מדי יום ועשה הבדלה, והתצפיתניות הקפידו שלא לאכול חמץ בפסח וניסו לצום ביום כיפור. עם שחרורו הניח סשה טרופנוב תפילין לראשונה בחייו, ובת זוגו ספיר כהן אמרה מדי יום בשבי את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי". אמילי דמארי הגיעה לאחר שחרורה לכותל להתפלל ולהודות על הנס, ואלי שרעבי אמר "שמע ישראל" וערך קידוש.
הפסוק "שמע ישראל", שיהודים רבים אומרים לאורך הדורות בכל יום בבתי הכנסת ועל מיטתם לפני השינה, נשמע ביישובי עוטף עזה כ"קוד זיהוי" בלב התופת של יום 7 באוקטובר, כקריאות אימות והזדהות בין החיילים והמחלצים לבין הלכודים בבתיהם, והוא זה שגם נישא חרישית בפי רבים מהחטופים לאורך המלחמה בתוך האפלה המוחלטת של מנהרות חמאס כנר קטן שאינו כבה.
כאשר השסע החברתי והתרבותי בישראל הגיע לתחתית ימים ספורים לפני הטבח, הוא הצליח לחלל את היום הקדוש ביותר שלנו, במלחמות היהודים בתל אביב ביום הכיפורים. גם אם במחנה אחד יצעקו בגרון ניחר סיסמאות על הפקרת הממשלה, ובמחנה השני יקטלו את קברניטי קפלן על חטא הסרבנות, וכולם יחד יבכו על הקונספציה שהתנפצה לנו בפנים, אין חולק כי לשיסוי השיטתי של אלה באלה היה אשם תורם מוכח ומרכזי לאסון שאירע לנו. בזמן שמחנה ישראל התקוטט, האויב צפה בו מהיציע והחליט שזו שעת הכושר האופטימלית לזנב ולפגוע בנו. מאז למדנו בדרך הקשה ביותר האפשרית שהגורל המשותף שלנו, הערבות ההדדית והסולידריות בינינו חזקים הרבה יותר מכל הנצחה של פיצול או הפרדה, מלאכותית או אמיתית, שקיימים בינינו.
מחלוקות הן לחם חוקו של העם היהודי לדורותיו, כמהות רוחנית ורעיונית שהפרתה והעצימה את תרבותו ואמונתו וסללה דרכו. המורכבות האנושית והאסטרטגית שבה אנו מצויים בימים אלה היא כמעט אין־סופית, וטבעי שהיא תייצר עמדות שונות לגבי השאלה כיצד עלינו לנהוג עם שלב ב' של העסקה. אלא שהדילמה הזאת לא קשורה, ואסור שתהיה קשורה, לשאלות העומק הזהותיות שלנו כחברה. הזיקה האמונית, עומק השייכות לסיפור היהודי לשכבותיו, תחושת הסולידריות העמוקה שמפעמת בינינו לבין אחינו החטופים בעומק מנהרות חמאס - אלו שחזרו ואלו שעדיין שם - כל אלו אינם שייכים לצד אחד של המפה הפוליטית והאידאולוגית. אלו חומרי היסוד שמהם מורכבים חיינו כאן. אל תפרקו אותם. התמהיל שלהם והחיבור ביניהם הוא סוד קיומנו במקום הזה.
הכותב הוא ראש בית המדרש 'שערי ציון' לרבנות ממלכתית בישראל