החלק הכי מפחיד, לפחות אותי, כשעוסקים בקריירה המסתמנת כלא ארוכה במיוחד של היועצת המשפטית לממשלה, עוה"ד גלי בהרב מיארה, היא העובדה שאדם שעד לפני שלוש שנים הכירו פחות מאחוז מאוכלוסיית מדינה ישראל, ואני מאוד נדיב, הפך לאדם החזק במדינה, זה שמסנדל את הממשלה, את הכנסת, את האזרחים, את הצבא, כמעט לפי קפריזה משתנה, מבלי שהציבור בישראל אמר את דברו או נתן לו קרדיט בקלפי.
הטירוף בעצם מעמדו הגובר של היועמ"ש, התחיל כבר אצל קודמיה של מיארה, יש המסמנים כראשון היועמ"שים-שליטים את אהרן ברק. אבל אצל מיארה נרשמו שני שיאים שליליים ומשמעותיים במיוחד: הראשון, העובדה שהיא הגיעה משום מקום, אלמונית לחלוטין לציבור הרחב, שלא ידע שום דבר עליה, על דעותיה, כלום. השני, העובדה שהיא הרשתה לעצמה למתוח את הכוח התיאורטי שהיה בידי נושא התפקיד עד לגבולות הגזרה.
מיארה סירבה על ימין ועל שמאל לייצג את הממשלה בבג"ץ, בקצב שמעולם לא התרחש במדינת ישראל, היא פסלה חקיקות והחלטות ממשלה לאינספור, לפעמים בעזרת נימוקים תלושים שגם סטודנט למשפטים בשנה הראשונה היה מתבייש בהם, לפעמים בלי נימוקים בכלל, בבחינת כזה ראה וקדש. במקרים חמורים יותר היא כמעט ניסתה להמציא את החוק מחדש או לנכס לעצמה סמכויות שהחוק בבירור העניק לממשלה ולא לה.
אבל מיארה גם עשתה לנו טובה גדולה, בהתנהלותה והתנהגותה, היא המחישה לאזרחי ישראל את הסכנה העצומה בשלטונו של ביורוקרט. אילו לא הייתה עושה זאת, יכול להיות שהמחליף העתידי שלה היה ניזון מאותה עוצמת כוח וסמכויות. כעת, ברור שהבעיה איננה רק הפרסונה של מיארה, אלא גם מהות התפקיד. מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה שלטון של דיקטטור, נאור ומתוחכם ככל שיהיה.
יכול להיות שאני חוגג מוקדם מדי והליך ההדחה ייתקע בבג"ץ. אני סבור שגם שופטי בג"ץ עשויים להכשיר את הדחתה, משני נימוקים: האחד, גם בהתנהלות מול בג"ץ מיארה שגתה לא אחת וגם הפסידה. השני, השופטים עשויים להניח שבתמונת המאקרו, הקרבתה של היועמ"שית תהיה מחיר סביר 'לשלם' למחנה הימין ובלבד שיניחו לשאר המערכת המשפטית.
כן, זה עצוב בדיוק כמו שזה נשמע. לכל אזרח בישראל – מימין ומשמאל – ברור שהחלטת בג"ץ בנושא הזה תתקבל אך ורק משיקולים פוליטיים. השמאל תולה בזה את תקוותו, הימין את זעמו, אבל אף אחד לא משלה את עצמו שהפעם, לשם שינוי, בג"ץ אשכרה יעסוק בפרקטיקה ובשאלה המשפטית האמיתית. כי במקרה כזה, יהיה עליהם לגלגל את העותרים העתידיים (אני מהמר על התנועה לאיכות השלטון ועוד ערמה של טרמפיסטים) מכל המדרגות.
כל הליך ההדחה של יועמ"שית מבוסס על החלטת ממשלה, ולפיה יש ארבעה נימוקים לעשות זאת (נניח לרגע בצד את השאלה מדוע ממשלה אחת לא תוכל לבטל בנקל החלטה של ממשלה אחרת...), המרכזי שבהם הוא קיומם של חילוקי דעות מהותיים בין הממשלה ובין היועמ"שית המונעים שיתוף פעולה. שר המשפטים ריכז 800 עמודים, שמרביתם נועדו להוכיח בדיוק את האלמנט הזה, אבל כל מי שחי בשנתיים האחרונות בישראל ולא הגיע הרגע לביקור מגלקסיה רחוקה, לא זקוק למאות עמודים כדי לדעת שמיארה היא אבן הנגף המרכזית של הממשלה.
באופן אירוני, אפילו העובדה שראשוני המגנים על מיארה הם דמויות כמו לזימי, לפיד או יאיר גולן, מוכיחה בדיוק את התזה הזו. מיארה עובדת בשירות האופוזיציה כדי להכשיל את הממשלה, והחברים באופוזיציה מבוהלים מהאפשרות שהם יאבדו את השליטה. זה כל כך פשוט שלפעמים מתחשק לך למרוט שערות כשאתה שומע טיפוס מפוקפק בפני עצמו ביחס לכהונתו כיועמ"ש, כמו אביחי מנדלבליט, מגן עליה ומסביר שבעצם היא עובדת עם הממשלה בצורה יעיל בשוטף.
ומכאן לקורא השר לוין: כן, זה צעד עצום ומבורך שפתחת בו. כן, מחנה הימין כולו (וגם לא מעט אזרחים שפויים במחנות אחרים) חיכו שתעשה את הדבר הנכון. אבל אי אפשר להסתפק בזה ולמנות דיקטטור חדש תחתיה, לפני מינויו של יועמ"ש מחליף, חובה לשנות, להגדיר ולצמצם את תפקידו של היועמ"ש באופן מדויק. אחרת, נקבל מתישהו בעתיד את יורשה האידיאולוגי של מיארה, עוד דיקטטור במסווה של 'שומר סף'.