כן, גם בעיצומה של מלחמה. דווקא בעיצומה של מלחמה. כי איך בדיוק אמורה ממשלה לנהל מלחמה בשלוש חזיתות כשבחזית הרביעית - המשפטית - ניצבת לא פחות מאשר היועצת המשפטית של הממשלה עצמה, בהרב-מיארה, עם אקדח שלוף ומכוון היישר לרגלי המדינה.
לא, זו לא הגזמה. זו המציאות שבה הפכה היועמ"שית למעין ראש ממשלת צללים, למושלת האמיתית של ישראל. הכנסת מחוקקת? לא נורא, בהרב-מיארה תטרפד. הממשלה מחליטה? בהרב-מיארה תפסול. זה כבר מזמן חצה את הגבול בין שומרת סף לרודנית משפטית שמנכסת לעצמה את הזכות לכופף את רצון העם.
הדוגמה הבולטת ביותר היא האובססיביות שלה לקיבוע ביטול מעמדם של בני הישיבות. אחרי שהטילה את פצצת המרגמה שלה לפני כשנה בדמות תשובת המדינה לבג"ץ בנושא גיוס בני הישיבות וקיבעה את ההחלטה של בג"ץ שאחרי 75 שנה ביטל את מעמדם - היא לא הפסיקה לזנב בהם.
תחילה הפרשנות המחמירה לפסיקת בג"ץ שננקטה על ידה בכל הנוגע לסעיפים התקציביים, עבור באימוץ הפרשנות המחמירה שהובילה לגדיעת סבסוד מעונות היום למשפחות החרדיות וכלה בשיגור מטלות לשרי הביטחון שתכליתן לגייס בכפיה את בחורי הישיבה – האחרונה שבהן, שעות אחדות בטרם שר המשפטים יריב לוין שיגר פנייתו למזכיר הממשלה.
אך זהו לא מקרה בודד. בפרספקטיבה של שנתיים מתברר שזו שיטה. בשנתיים האחרונות הפכה בהרב-מיארה את לשכת היועמ"ש למפקדת אופוזיציה, לחומה בצורה נגד כל ניסיון של הממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה. החקיקה תקועה. המינויים חסומים. החלטות הממשלה פסולות מראש.
ממשלת ישראל מתפקדת כיום עם ידיים קשורות מאחורי גבה. כתוצאה מכך נאלצים שרי ממשלה להעביר חוקים בחקיקה פרטית. כל שר יושב בלשכתו ומתקשר לחברי כנסת ומבקש להגיש את החוק כהצעה פרטית. בערך כמו לנהל מדינה דרך דלת אחורית.
זו לא שמירה על שלטון החוק, זו השתלטות גסה על סמכויות הריבון. כשנבחרי הציבור הופכים לבובות על חוט בידי פקידה משפטית - זו לא דמוקרטיה, זו שלטון משפטוקרטיה.
במדינה מתוקנת, יועצת משפטית אמורה לחפש את הדרך המשפטית לסייע לממשלה להגשים את מדיניותה. לייעץ, לא לחסום. להציע פתרונות, לא להציב חומות.
מה שעושה שר המשפטים יריב לוין הוא לא פיטורים פוליטיים אלא תיקון עיוות היסטורי. זו השבת המשילות למי שנבחר למשול. זה שחרור הדמוקרטיה המקומית מכבליה.
כשמדינה נמצאת במלחמת קיום, היא צריכה ממשלה חזקה ומתפקדת. לא ממשלה שפקידיה מכתיבים לה מה לעשות. לא ממשלה שנאלצת להתחנן על כל החלטה. וודאי לא ממשלה שיועצתה המשפטית היא הגורם המרכזי שמונע ממנה למשול.
האם שר המשפטים לוין יצליח? המסלול הפרוצדורלי מורכב: ועדת האיתור, הממשלה, ואז, כמובן, בג"ץ. גם אם ההליך יכשל, עצם הניסיון חשוב. הוא מסמן גבול, הוא שם תמרור אזהרה: המשפטוקרטיה הישראלית הגיעה לשיאים אבסורדיים, ואנחנו, כחברה, חייבים להחזיר את הגלגל לאחור.
הגיע זמן תיקון.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'