מכון ה-INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב) פרסם השבוע מסמך שכותרתו: “הביטחון הלאומי של מדינת ישראל – תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2025-2026”.
במסמך זה מוצגת התפיסה הביטחונית שלדבריהם ישראל צריכה לאמץ. אמנם יש בו כמה תובנות חשובות, אך רובן מתגמדות מול ההתמודדות עם הזירה הפלסטינית, שנכתבה כאילו דבר לא השתנה וכאילו לא חווינו את אירועי 7 באוקטובר.
שוב אותה פרדיגמה כושלת
המסמך מציג שוב את אותן מנטרות שחוקות: הדגשת השאיפה לשלום (הוזלת המילה הקדושה הזו), ההכרח בפשרות, הימנעות מוחלטת מהחלת ריבונות (אפילו בבקעת הירדן), • חיזוק הרשות הפלסטינית (על אף קריסתה והאיבה הגוברת כלפינו ברחוב הפלסטיני), הפחד המתמיד ממדינה דו-לאומית, פנטזיות על פתרונות כושלים כגון: גידור והיפרדות מהפלסטינים, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית (כאילו ירדן תסכים לכך…), אוטונומיה פלסטינית, פתרון שתי המדינות, חזרה לתוכנית טראמפ (שהסכימה למדינה פלסטינית מראש), “רשות פלסטינית מתוקנת” – שוב ושוב ללא שום בסיס במציאות.
האם 7 באוקטובר לא הוכיח מעבר לכל ספק שאלה חלומות באספמיה? למרות העובדות הברורות, הדו"ח מתעקש שוב על אותן הצעות חסרות שחר – תוך התעלמות מהמציאות הביטחונית ומהכישלון המוחלט של כל הפתרונות שנוסו בעבר.
אין מילה על החלת ריבונות בבקעת הירדן. אין ניסיון להתמודד עם סוגיית הגירת הפלסטינים – נושא שזוכה כעת לרוח גבית חזקה מצד הנשיא טראמפ. אין התייחסות למילה “ניצחון” בכלל. אין שום מחשבה מחוץ לקופסה על בריתות עולמיות חדשות או על חשיבות ההכרעה מול הפונדמנטליזם האסלאמי, כולל בעיני העולם הערבי. ההתעלמות המוחלטת בדו"ח ממצרים – בעוד שהתייחסו לכל השכנים האחרים, כולל טורקיה – לכל הפחות תמוהה.
שלום אמיתי – לא אשליה מסוכנת
השאיפה לשלום היא ערך יהודי-ישראלי עמוק, המבוסס על עקרונות מוסריים ורוחניים בני אלפי שנים.
איננו עם מחרחר מלחמה, והחזון הגדול שאנו מציבים לאחרית הימים הוא- “וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (ישעיהו ב’, ד’).
אך לצד החזון האידיאלי, אין לנו את הפריבילגיה להתעלם מהמציאות. החזרה הפתטית על רעיון השלום החד-צדדי שלנו בלבד, תוך הנחת יסוד שישראל היא זו שצריכה להמשיך להקריב ולשלם מחירים, היא אבסורד מסוכן ואשלייתי.
שלום אמיתי יגיע רק לאחר שהפלסטינים ייכנעו לחלוטין, ללא שום פשרה, ויכירו במדינת ישראל ובריבונותה.
בדומה לערביי ישראל (גם שם אנו רואים הדרדרות חמורה שמחייבת טיפול, תוצאה ישירה של כישלונות העשורים האחרונים מול הפלסטינים).
רק במצב כזה, יהיה ניתן לבחון בהדרגה אפשרות לתהליך תושבות לערבים שיקבלו על עצמם את החיים כמיעוט במדינה היהודית.
מי שלא יכיר בישראל וימשיך לשאוף למדינה פלסטינית – שהינה שוות ערך להשמדתנו, פשוטו כמשמעו – יוכל לקבל תמורה הוגנת לנכסיו ולהגר ולעזוב, גם כך חלק לא מבוטל מהפלסטינים טוען שהוא פליט ומנציח את הפליטות שלו, אז שיממש אותה במקום אחר, הוא הרי לא יחזור ללוד, רמלה עכו אשקלון ואשדוד.
לאחר 70 שנות אכזבות ודמיונות שווא, הגיע הזמן להפנים את המציאות ולפעול בהתאם.
ההתעלמות מהשבר העמוק הזה, ההתעקשות להאמין שהפלסטינים רוצים שלום, וחזרתיות אובססיבית על פתרון שתי המדינות – לאחר שברור שהם פועלים להקמת מדינה אחת בלבד, מהים ועד הירדן – ללא יהודים – כל אלה מוכיחים עד כמה המכון המכובד הזה איבד כל קשר למציאות ולא למד באמת דבר.
חלק לא מבוטל מהפרדיגמה הכושלת שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר הגיעה מבית מדרשו של INSS, אשר המשיך להיאחז באשליות “ניהול הסכסוך”, “אופק מדיני” ו”אש מנגד” – בזמן שהאויב התחמש והתכונן להשמדתנו.
עד שלא תתחולל תפנית חשיבתית עמוקה בישראל, לא ניתן יהיה להתקדם אפילו צעד אחד לעבר מציאות ביטחונית יציבה – ועל אחת כמה וכמה, לעבר שלום אמיתי, שמשמעותו היא הדבר שמצדדיו ב-INSS לא התחילו אפילו להבין.