שנה ראשונה שלי בהוראה כמחנך כיתה ה', כמה ימים לפני פורים ואני מתקשר לאמא של אחד מהתלמידים היקרים שלי בשביל לבשר לה שהוא הולך להיות מושהה עקב קללה עסיסית במיוחד שהוא קילל את אחד מתלמידי האחרים.
לא ידעתי על מה נפלתי:
"אתה יודע" פנתה אליי האמא בטון מאשים: "הילד שלי דווקא טוען משהו אחר: הוא אומר שהוא בכלל לא קילל אותו, שהוא ניגש אליך ואתה פשוט לא עשית כלום...".
ניסיתי להבין אם הרגע האמא הזו באמת אמרה את מה שהיא אמרה או שאולי מדובר בהזיה לא מהסוג המוצלח במיוחד.
אמרתי לה: "לא הבנתי. אני אומר לך שהילד שלך קילל ואת אומרת לי שהגרסה שלו אחרת ואת גם מאמינה לגרסה שלו כלומר אני, המחנך שלו, בעצם שקרן?".
"תחשוב מה שאתה רוצה לחשוב" ענתה לי האמא: "אני מכירה את הילד שלי ויודעת שהוא לא מקלל".
למרות שהייתי כאמור חדש בהוראה, או בגלל שהייתי חדש בהוראה, הרגשתי איך שאני מאבד את זה לגמרי. אמרתי לה:
"תקשיבי גברת, הילד שלך קילל. נקודה. אני הייתי בכיתה ואני מקווה שלא הייתי על סמים או משהו אחר. אי אפשר לפרש את המילים שהוא אמר באופן אחר מאשר קללה. מאחר שהוא קילל הוא הולך להיות מושהה. ובאשר לטענה שאני לא מטפל בדברים אני רק אגיד שאני לגמרי כן מטפל בדברים ואני לא חייב לו או לך דין וחשבון איך כמה מתי ולמה. כמו שאני שומר על הדיסקרטיות שלך ושל הילד שלך ככה אני גם משתדל לשמור על הדיסקרטיות של שאר התלמידים שלי. אבל ברור שאני מטפל!"
"אתה יודע" המשיכה האמא: "עד שהילד שלי לא למד אצלך הוא בחיים לא פגע באף אחד. משום מה, איך שהוא נכנס להיות תלמיד שלך התחיל כל הבלגן. מה זה אומר? תחשוב לבד!"
בשלב זה הרגשתי שהפתיל הקצר שלי גם ככה סיים את מה שהיה לו לתת וידעתי שאם אני לא מסיים את השיחה הטעונה עם האמא זה ילך למקומות לא נעימים בכלל. הודעתי לה חגיגית שהילדה היקרה והצדיקה שלא לא תוכל להגיע מחר לבית הספר ושתעשה עם זה באמת מה שהיא רוצה.
לאחר מכן אחרי שנרגעתי החלטתי שיהיה יותר פשוט לכתוב לאמא במקום להתנצח איתה בטלפון. וכך כתבתי לה:
"כשבחרתי ללכת להוראה הכינו אותנו במכללה להמון דברים ותרחישים. להיכנס לדמות הנוול לא הייתה אחת מהן. כל השיחה איתך התקיימה כאילו שבאתי לעשות רע לילד שלך. להאשים אותו. לתפוס אותו. כאילו שיש לי הנאה מזה שמחר בבוקר אני הולך ללמד מול תלמיד אחד פחות. זה באמת מה שאת חושבת?
במקום להסתכל על כל העניין מהמשקפיים החינוכיות כל השיחה איתך הלכה למקומות של התנצחות וקטנות על כן השהייה לא השהייה. רוצה לשמוע משהו? לא באמת איכפת לי מההשהייה הזו. מה אני מס הכנסה? מאלף אריות? זה לא העניין בכלל. העניין הוא שבמקום שהבן שלך יחליט שהוא מתעלה מעל לסיטואציה החברתית הזו הוא ממשיך לחלק מפתחות לראש שלו לכל אחד. במקום להחליט שלא ישחקו לו בראש הוא נשאב ונגרר. ועל זה רציתי שנעבוד ביחד כי את יודעת שאני עובד לפי המודל של 'הורה מורה תלמיד' ואני חייב את שיתוף הפעולה שלך. נ.ב. אגב, לא תאמיני אבל גם למחנכים יש רגשות והמילים שלך מאוד פגעו בי. תודה שהקשבת".
חיכיתי לתגובה. יום. ועוד יום. ועוד יום. וכלום. התייאשתי. חשבתי שאמא שלו כבר שרפה אותי. פתאום שאלתי את עצמי אם אני נמצא במקצוע הנכון? בשביל מה בכלל לתת את הנשמה אם גם ככה אני וההורים משדרים בתדר אחר. אני יושב עם התלמיד שלי על ההפסקה שלי ומסביר לו כמעט חצי שעה מה בדיוק הבעיה במעשה שלו ואחר כך מגיעה אמא שלו ופשוט מגבה אותו והורסת לי הכול. מי צריך את זה?"
בצהריי פורים דפיקות בדלת. זו הייתה אמא של התלמיד שלי כשלצד ימין שלה עומד במבוכה התלמיד שלי שמחזיק משלוח מנות ענק.
אמא שלו לקחה את המשלוח מנות ואמרה לי: "תודה לך שאתה לא מוותר על הבן שלי למרות שאני יודעת שאני יכולה להיות לעיתים בלתי נסבלת. הרגשתי בשיחה שלנו שאתה תוקף אותי ואת החינוך שלי אישית. הסברתי לה את מה שכתבת לי. מקווה שהמשך השנה שלנו יהיה יותר פשוט".
להגיד לכם שכל ההורים כמו האמא הזו? איפה. בחלומות. לכו תשאלו כל מחנך ומחנכת. אבל הסיפור הזה מזכיר לי שכל תלמיד צריך מבוגר אחד שיאמינו בו.
וגם כל הורה.