מיוחד לפורים: הומור גלאט מבית היוצר של "ברדק"

הריאיון עם הצמד 'ברדק', מני וקשטוק ואפי סקקובסקי, מתחיל באיחור קל שלהם עקב פקקים במרכז ירושלים.

"כנראה מישהו הדליף שאנחנו באים", הם מנסים לתרץ את העיכוב באהדה הרבה שהם זוכים לה בכל פעם שהם יוצאים אל המרחב הציבורי.

בתוך פחות מחמש שנים מאז יצאו לדרך עם המותג 'ברדק', הספיקו השניים ליצור באז חסר תקדים במגזר החרדי.

משפטי מחץ כמו "טוסטוס לא יעבור" או "שטארקע גזים", שנלקחו מתוך הסרטונים שהנפיקו, הפכו למטבע לשון השגורה בפי רבים בציבור החרדי ואף מחוצה לו.

על אף שהיה מדובר בחידוש שטרם היה כמותו בציבור שכמעט אינו צורך תקשורת מתוך אידיאל, הסרטונים המחויכים צברו תאוצה והגיעו לנתונים מרשימים של עשרות מיליוני צפיות בערוץ היוטיוב שלהם, כאשר חלק ניכר מהצפיות עוברות באמצעות הווטסאפ ושלל דרכים יצירתיות, ולא ניתנות למדידה.

חג הפורים שבפתח מהווה הזדמנות לשיחת עומק עם השניים, עד כמה שחוש ההומור שלהם מאפשר זאת. הפגישה שלנו מתקיימת בבית קפה ירושלמי, תוך כדי שהם מנסים לחטוף ארוחת צהריים בין אירוע אחד למשנהו. בטרם מתחיל הריאיון הרשמי, מני מבקש בקשה אישית מעומק הלב בנוגע לאופי הכתבה. "שלא יהיו בכתבה תיאורים בסגנון 'אמר מני בעודו לועס מלפפון ושומשום דבוק לו ללחי'". האם נעניתי לבקשתו? תיאלצו להתאזר בסבלנות עד סוף הכתבה.

מיהו ליצן?

אפי סקקובסקי (31), תושב בית שמש, נשוי לטובה ואב לשניים, הוא בוגר ישיבות ליטאיות. רוב השנים למד בישיבת רש"י בירושלים. מני וקשטוק (36), תושב בני ברק, נשוי ליפי ואב לילד, מגיע אומנם מבית חסידי, אבל גם הוא בוגר ישיבות ליטאיות, בהן ישיבת כנסת הגדולה.

ביהדות יש ביקורת על העיסוק בתחום הקומי, דוגמת "ובמושב לצים לא ישב" ו"ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות". איך אתם, כבוגרי ישיבות, התגלגלתם לתחום הזה של הומור ובדיחות?

"חשוב להגיד ש'במושב לצים לא ישב' הכוונה למי שעושה צחוק מדברי תורה", מבקש מני להבהיר. "בכל פעם שהייתי אומר בדיחה בכיתה, הרב היה אומר:הו, ליצנות! לא, ליצנות זה מי שעושה צחוק מדברי תורה. אנחנו לא עושים צחוק מדברי תורה, אז זו לא ליצנות". אפי מגיע עם אמירה חדה יותר: "מי שחושב שזו ליצנות, הוא ליצן בעצמו".

הכישרון של השניים התפתח במשך הזמן באופן עצמאי, כל אחד בנפרד, עד שנפגשו דרכיהם. הכישרון של אפי החל לבצבץ במהלך לימודיו בישיבת רש"י, שם הופקד על כל דבר שבענייני השמחה. "לא אשכח שיום אחרי אחד הקעמפים, הרב שלי הגיע אליי עם מסר חשוב: אם לבן אדם יש כוחות ויכולות, הוא חייב להשתמש בהם. החוכמה היא לדעת להשתמש בהם בטוב. זה הייעוד שלנו. מי שלא עושה את זה הוא פושע, וחס וחלילה יכולים לקחת ממנו את זה. כל החיים שלי אני עם התחושה הזאת", הוא אומר. "הגישה שלי, וגם של מני, בריאה מאוד לגבי זה: אנחנו מאוד שלמים ואוהבים את מה שאנחנו עושים".

מני נמצא בתחום הווידאו כבר ארבע עשרה שנה, בתור במאי, צלם, כותב, עורך - כל מה שקשור לקולנוע. "התחלתי כעורך וידאו, והמשכתי כצלם ובמאי. היום אני כבר מלמד בבית הספר לקולנוע ביד בנימין. לפני ברדק הייתה לי התנסות קטנה - סדרת מערכונים קומיים בשם 'קיש קיש קריא', אבל זה הקדים את זמנו. אף אחד לא היה באינטרנט", הוא מאבחן, ונזכר בתחילת דרכו: "תמיד אהבתי הומור. זה התחיל מזה שבקעמפ של ישיבת כנסת הגדולה עשינו סרט קומדיה, ואני הייתי הבמאי. ישבו בהקרנה 300 איש ונקרעו מצחוק. אמרתי לעצמי: את זה אני אוהב וזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. ואז נפגשתי עם אפי".

חבר משותף, לקוח שמני ערך בשבילו את הסרטונים שבהם אפי הופיע, קישר ביניהם. "כבר כשערכתי את זה, ראיתי שהוא שחקן מעולה", מפרגן מני. באותם ימים אפי עוד היה רווק בישיבה ולא ראה את עצמו הופך לכוכב רשת חרדי. חלפה תקופה, אפי התחתן ואז הגיעה הקורונה שטרפה את הקלפים. מלכתחילה אפי תכנן להיות אברך חצי יום. "אישה אחת התלוננה על בעלה:מה זה שאתה לא לומד? אמרת שתהיה אברך חצי יום. הוא עונה: הגזמת. הייתי כבר יומיים", מחייך אפי. "אז אני באמת הייתי חצי יום אברך, ואז התחילו הסגרים של הקורונה וישבתי בבית משועמם. אשתי אמרה לי: אולי תתקשר אל ההוא שסיפרת לי עליו בפגישות?אמרתי: יאללה. והשאר היסטוריה".

לסרטון הראשון של 'ברדק' קדמה חצי שנה של תכנונים, כתיבה וסיעור מוחות. "היום זה נראה מובן מאליו: מערכונים קצרים של שלוש או ארבע דקות. אבל בציבור החרדי זה ממש לא מובן מאליו", מחדד מני. "לקח לנו הרבה זמן להתבשל. בגלל שהייתי כבר מעורב בתעשייה הפעלתי הרבה מהקשרים שלי. הבאתי חברים שלי מהתעשייה לשחק אצלנו תמורת ברטר. כך, לאט לאט, זה צמח וגדל".

אפי: "לא ידענו מה יהיו ההשלכות, עד כמה זה יצליח, אבל היה לנו ברור שזה יצליח. דברים ישיבתיים שהייתי עושה, הכי פשוטים שיש, במצלמה ביתית - אנשים היו שולחים אחד לשני במייל. הייתי רואה שיש לזה תפוצה", הוא מתאר. "כך זה גם כיום. אפילו שהמספרים שלנו ממש יפים באינטרנט המסורתי, הזירה שלנו היא לא רק האינטרנט. זה הווטסאפ, זה קבוצות המיילים. הכוח הוא לאו דווקא הצפיות ביוטיוב. כמה שהן מרשימות וגדולות ויפות, הכוח שלנו הוא שאנחנו מגיעים לכל אחד, גם אם אין לו אינטרנט שפתוח ליוטיוב".

מני מסביר מדוע הוא רואה במערכונים אפילו שליחות, פרט להנאה שביצירה: "צריך לזכור שלא נכנסנו לשממה. היו אנשים באינטרנט, לא גרמנו לאף אחד להכניס אינטרנט הביתה. אם אנשים כבר נמצאים באינטרנט, עדיף שהם יראו את הדברים שלנו מאשר אלף ואחד דברים שלא כדאי שהם יראו. לכן אני שמח על כל אחד מהתכנים שיצרנו, כי על כל תוכן ותוכן שיצרנו, יכול להיות שזה הגיע כאלטרנטיבה לתוכן פחות טוב".

באיזה שלב זה הפך להיות מסחרי?

מני:" היו כמה וכמה פניות, עד שהגיעה הפנייה המתאימה. מראש ידענו שנעשה פרסומות, כי בסופו של דבר מישהו צריך לממן את זה. עם כל הכבוד, זה עולה הרבה כסף".

"גם בנוגע לעיתון - כמה עמודים יש בעיתון? לפי כמות הפרסומות. כשאין הרבה פרסומות, העיתון דק יותר", מזכיר מני. "אז ברור שתמיד משהו צריך לממן. הגדולה שלנו היא לשמור על כך שגם הפרסומות הכי פרסומיות שלנו הן עדיין מערכונים מצחיקים. קח מתוך הפרסומת שלנו את הפרסומת, עדיין יישאר מערכון מצחיק. זה win-win".

מה יקר יותר, אשכנזי או ספרדי?

במשך הזמן גיבשו השניים גבולות גזרה ברורים על מה יצחקו ועל מה לא. "מעל הכול, לא נצחק בשום אופן על כל הדברים שקשורים לערכים שלנו, ליהדות", מציין מני. "אנחנו לא נצחק על אנשים אישית ואנחנו לא נזלזל בערך קדוש, לא לשון הרע, לא רכילות, לא על פסוקים, לא על תשמישי קדושה. אין מצב שנפתח ספר תורה וניקרע מצחוק. זה דברים פשוטים. לפעמים אנחנו לא רוצים לצחוק על מישהו אחר גם אם הלכתית זה בסדר, אבל חברתית מדובר במשהו רגיש מדי".

יש מקרה שהתלבטתם עליו?

"כן, בלי סוף. אנחנו יותר מוחקים מאשר כותבים, הרבה יותר מורידים חומרים, כי זה יכול לפגוע באחד וזה יכול לפגוע באחר. יש לי הרצאה שמדברת על מאחורי הקלעים של ברדק ועל התרבות החרדית. הרבה פעמים אני מעביר אותה לציבור החילוני. לא פעם אני שואל אותם: למה בשם הסאטירה מותר לצחוק וללעוג לבן אדם? כשב'ארץ נהדרת' לוקחים פוליטיקאי שלא מסכימים איתו ורוצים לבקר אותו - מותר לעשות אותו שמן, מגמגם ומכוער? מי התיר את זה?כן, גם לסאטירה יש גבול. אתה רוצה לבקר אותו? תבקר את המהלכים שלו. לעשות אותו מגמגם ומכוער? אין מצב. לכן אפילו חברי כנסת חרדים שיש לנו ביקורת כלפיהם, לא ניגע בהם כך. בסופו של דבר, חברי כנסת הם שליחים. אנחנו יותר מוחקים מאשר כותבים, כדי לא להיכנס לשום פינה, כי המטרה שלנו בסופו של דבר היא לעשות טוב. אם כדי לעשות טוב ולהצחיק מישהו נעשה גם רע, אז מה זה שווה?" הוא תוהה.

איך בעצם נולד מערכון?

"בתור יהודים דתיים, יש את הבסיס של מעגל השנה שמאוד עוזר למקד, אבל לא מעט נושאים למערכונים מגיעים מהחיים עצמם. לאחרונה עשינו קצת סדר ברשימת הנושאים שיש לנו עליהם מערכונים. הרוב די מפותחים. היה שם בערך 150, והם רק על נושאים שעלינו עליהם במהלך החיים", מספר מני. "לדוגמה, עברתי דירה ובדקתי את המזוזות. הסופר אמר לי:שמע, המזוזות כשרות, אבל זה עדות המזרח. שאלתי אותו:זה בעיה? והוא אמר לי: לא יודע. אתה אשכנזי - כדאי להחליף. שאלתי אותו: כמה זה עולה? והוא אמר לי: חמש־שש מזוזות - 2,500 שקל. אמרתי לו: וואו! כבר שווה לי להפוך לספרדי, זה יותר זול. זאת הייתה שיחה אמיתית, ומשם זה נהפך למערכון שלם - אחד המצליחים שלנו, כמעט מיליון צפיות - שבו אני מגיע לסופר סת"ם והוא אומר: זה עדות המזרח. אז אנחנו מתחילים, ואני אומר לו: אהפוך לספרדי, והוא עונה: מה נראה לך? יותר יקר להיות ספרדי. משם מתפתח המערכון - מה יותר זול, להיות ספרדי או אשכנזי".

אתם מקבלים רעיונות גם מהקהל?

"כן, אבל רוב הפעמים זה לא מתפתח למערכון. בן אדם שזה לא המקצוע שלו, לא כל כך מבין. לפעמים אנשים זורקים רעיון שלא תמיד נהיה מערכון בסוף, אבל הוא הופך להיות הבסיס של מערכון מצחיק מאוד. זה כמו כל קריאייטיב בעולם. אני אומר לסטודנטים שלי: אם אתה צריך רעיון למשהו ואתה תשב מול הסמן הריק - קשה מאוד למצוא רעיון ככה! רעיונות מגיעים תמיד מדברים אמיתיים. לכן תמיד תדבר עם אנשים, תחשוב על אנשים".

כלומר, לכתוב תוך כדי תנועה.

"כן, לפעמים כשאני צריך רעיון אני נכנס לגוגל, סתם כותב. לא בשביל לקחת בדיחות מגוגל. נניח, אם אני רוצה בדיחות על מסעדה - אכתוב בגוגל מסעדות, אקרא תפריטים, כי זה מה שיביא לי את הרעיון".

"אייזנבאך זה שכן שלי!"

עד היום הנפיקו 'ברדק' יותר מ־80 סרטונים, כמחציתם מסחריים. נתוני הצפייה של הערוץ ביוטיוב מרשימים, עם יותר מ־40 מיליון צפיות. "אם ניקח את כל הפלטפורמות - גם הרשתות החברתיות האחרות, גם אנשים שמעבירים במייל, וגם ווטסאפ – אני מאמין שאנחנו מגיעים לאזור ה־100-90 מיליון צפיות של כל המערכונים ביחד".

אחד הסרטונים שהגיע לשיא מבחינת מספר התגובות היה סרטון הפרסומת של ג'אמפ. בסרטון מישהו מחזיר לשכן בקבוק ג'אמפ שלווה ממנו, ואז הלה אומר: זה ריבית. כשהוא תוהה מדוע, התשובה היא: "כי הבאנו לכם את המהדורה הישנה והחזרתם לנו את המהדורה החדשה". הלווה משיב: זה אותו דבר, אבל השכן מתעקש: לא, זה עם יותר פרי. "קיבלנו המון תגובות, כולל מחילונים, ברמה שעשו על הפרסומת הזאת עבודות בבתי ספר לפרסום. גם החילונים התלהבו מזה כפרסומת שהייתה עשויה טוב והעבירה את המסר, אבל גם אברכים שלא יצאו מעולמה של תורה הגיעו אליי כמה וכמה, ואמרו לי: שמע, הסרטון יפה, אבל זה בכלל לא שאלה הלכתית. זה ברור ש... וכאן קיבלתי חמש תשובות שונות מחמישה אנשים שונים. אגב, אני עד היום לא יודע מה התשובה", הוא מחייך.

אחד האלמנטים שסייעו למערכוני 'ברדק' לתפוס תאוצה היו הדמויות הססגוניות שפיתחו בסדרת מערכונים, כמו אייזנבאך מהשטיבלך במאה שערים, שמארגן הפגנות נגד כל דבר שזז כחלק מארוחת הבוקר שלו, או מיסטר גולדבלום, הגביר הנודע, שמחזיק את כל עולם התורה שרועד מפחד לקראת הביקורים שלו במוסדות. ההצלחה של הדמויות הייתה כל כך גדולה, שהצופים היו בטוחים שאלה אנשים אמיתיים. "הרבה אנשים היו אומרים לי: אני מכיר אותו, הוא שכן שלי", מעיד מני.

"זה המון השתלשלות שקרתה בסייעתא דשמיא", מוסיף אפי. "זה התחיל מרעיון עתיק, ואז ביחד זה התפתח בכתיבה. כל המשפטים שלנו לא קרו בפוקס. למשל, אם אמרתי איזה משפט, מני עלה על זה שזה משפט נכון. באופן כללי, כל הכתיבה והיצירה שלנו היא בחברותא".

מני: "'טוסטוס לא יעבור' זה משפט שעלינו עליו כשחידדנו את התסריט שבו אייזנבך עולה לטנדר ומתחיל לדבר. אמרתי לאפי: קדימה, תגיד את הטקסט שלו. אפי שפך שם איזה חמש דקות. אנחנו נחסום את הזה, אנחנו נעשה הבדלה, וטוסטוס לא יעבור. הופה! עצור! מה אמרת עכשיו? תחזור! טוסטוס לא יעבור – זה משפט. אבל לא חשבתי שזה יתפוס עד כדי כך".

פרט לסאטירה, יש מקום לביקורת חברתית?

אפי: "אף פעם לא עמדתי עם לוח מטרות וכיוונתי למשהו ספציפי. אנחנו לא עומדים עם חץ ואומרים: אוקיי, יש בעיה חברתית כזאת".

היה לכם מערכון שרמז לכך שראשי ישיבה עפים על עצמם יותר מדי.

"אני לא בא מהמקום הזה", הוא מכחיש.

באותו מערכון הובלע שגם כשהם הולכים להוריד את הזבל, הם מתלבשים כמו לשיעור כללי. לא אמרת לעצמך בעצם: בוא נכניס אותם לפרופורציות?

אפי: "לא, זה התחיל מזה שזה הצחיק".

מני: "אף פעם לא אמרנו לעצמנו: אוקיי, איך אנחנו מוכיחים את הציבור עכשיו? קטונתי, מי אני? כן יש תופעות חברתיות שעלה לי רעיון מצחיק לגביהן, אז אמרנו: אוקיי, זה מצחיק לבקר אותן וזה גם לא יפגע באמת באף אחד, כי זו ביקורת על החברה ולא על בן אדם ספציפי. כשעשינו מערכון על ועדת קבלה, שמגיע מישהו אשכנזי או ספרדי, זה סוג של ביקורת. אבל לא החלטנו לעשות משהו על גזענות. אלא זה מצחיק, זה טוב, זה גם כמובן סאטירה - אז מצוין. אין לנו מטרה לתקן את הציבור".

מאז שיצאתם לדרך קיבלתם תגובות חיוביות, או שגם יצאו נגדכם בפשקווילים?

אפי:" להפתעתי, חוץ מפעם אחת שמישהו אמר לי משהו בהתחלה, אני חושב שלא קרה לי מעולם שמישהו בא אליי בביקורת".

מני: "אותי זה דווקא לא מפתיע, בגלל שאנחנו מאוד נזהרים. היה לנו מערכון שלם שהשקענו בו המון כסף וימי צילומים. כשראינו את התוצאה, אמרנו: זה יכול לפגוע באנשים, ופשוט גנזנו אותו. אנחנו באמת עושים כל מאמץ, ומתפללים כל יום שלא תצא תקלה תחת ידינו".

אפי:" גם כשיש מישהו שלא מרוצה ממשהו פעם אחת, אז אנשים אומרים: אוקיי, לא אהבתי פה משהו, קורה. אני יודע שהם לא התכוונו. אולי אני לא מסכים איתם, אולי הם טעו. אבל כולם יודעים שאנחנו באים מאהבה, שאנחנו חלק מהם".

אתם רואים בזה שליחות?

אפי: "בעבר לא הייתי רואה בזה שליחות. הייתי גם מאוד ציני כלפי אנשים שאומרים שהם עושים מה שהם עושים מתוך שליחות. אבל ככל שעברו השנים, ואני מקבל עוד תגובות, התחלתי לחשוב אחרת. בהתחלה היה לי קשה לקבל את המחמאות. ואז פגשתי אישה אחת שסיימה שנת אבל על בעלה. היא סיפרה שבאותו יום, לפני שבעלה נפטר, מישהו שלח לה סרטון חדש של ברדק. הם ישבו וראו את זה וצחקו. זמן קצר אחר כך בעלה נפטר. מסתבר שיצאה נשמתו בברדק".

מני: "אני לא אוחז מעצמי: וואו, אני עושה עכשיו שליחות! בפועל, בגלל כל הסיפורים האלה של אפי, וגם כאלה שקרו לי, כמו מישהו שסיפר שמתחילת המלחמה אמא שלו לא חייכה, ואחרי שהראה לה מערכון שלנו הוא ראה אותה מחייכת בפעם הראשונה מזה חודשיים, אז אני מבין שכנראה זאת שליחות. אולי קשה לי להגיד 'אני שליח', אבל בפועל אני יודע שזה משמח אנשים, וזה הכיף שלי. אני מרגיש ששליחות זו מילה ענקית שגדולה עליי. קטונתי".

אפי:" אני מסתכל על שליחות בקטע של: האם זה משהו שאתה חייב לעשות אותו, גם אם לא בא לך? כמובן, צריך גם לדאוג לפרנסה של המשפחה. פעם הייתי אומר שאני לא חייב להצחיק. היום אני מבין שגם אם יום אחד אני זוכה בלוטו ואני מסודר לכל החיים, אני חייב להמשיך לעשות את זה, גם אם אני לא רוצה".

גם ילדים חילונים מזהים ברחוב

ביום־יום אתם אנשים של בדיחות?

אפי: "ביום־יום אני לא הכי מצחיק של החבורה, אלא אחד שזורם. מאז שיש את ברדק, פחות דחוף לי בחיים להצחיק אנשים. המקום הזה הרבה יותר מלא לי. אני מתאר לעצמי שלפני ברדק אולי זה היה לי יותר בוער, אבל היום יש לי פחות צורך נפשי להצחיק".

מני: "אין דבר יותר כיף בעולם מלהצחיק אנשים - לא משנה אם זה מערכון של מיליון צפיות, או לשבת אחד על אחד עם בן אדם ולגרום לו לצחוק. איזה ערך יותר גדול יכול להיות מלגרום לבן אדם להיות שמח? גם ביהדות. האם אני הולך ברחוב ואומר: אוקיי, איך אני מצחיק אנשים? לא. אבל תמיד כיף לי להצחיק אנשים".

יש מחשבות להתרחב לעוד מגזרים, או שהפאנצ'ים הפנים־חרדיים הם המומחיות שלכם ואין לכם סיבה לפזול החוצה?

מני: "יש הרבה דתיים שאוהבים אותנו וצופים בנו, אבל גם חילונים יש המון, ברמה של ילדים חילונים שמזהים אותנו ברחוב. כל הזמן אני מתווכח עם אפי האם הילד ההוא חילוני למהדרין או שאולי אמא שלו דתייה, ולכן זה מעניין אותו. האם נעשה פעם משהו שהוא רק על חילונים? יכול להיות, אפילו שזה יהיה קשה יותר, כי הם יצפו שנצחק יותר על החרדים ואנחנו לא נעשה את זה. בין 'לצחוק על' ל'לצחוק עם' יש הבדל עצום. אבל כן, יכול להיות בהחלט שנתפתח לשם".

מה תופס את החילונים במערכונים שלכם?

מני: "התשובה שאני מקבל, בקונסטלציה כזאת או אחרת, היא שבסופו של דבר הומור זה הומור. הם נהנים לצחוק, גם אם מפספסים חלק מהפאנצ'ים. בנוסף לכך הם אומרים: בחדשות רואים כל כך הרבה רע על החרדים, כיף לראות את החיים של החרדים גם בקטע טוב, שהם יודעים לצחוק, שהם יודעים ליהנות, שהם יודעים לשמוח, ולא רק ביקורת".

אפי: "כמו שאפילו אני אוהב לראות סרטון הצצה למאה שערים. זו עוד זווית על המגזר שמאוד מסקרנת את המגזר הכללי. לא מפסיקים לעשות עליו כתבות, על הצ'ולנטיות ואיך הם אוכלים ואיך הם שותים, על התרבות החרדית. זאת ההצצה הכי מגניבה שיש".

מה לגבי שילוב של אנשים עם כיפות סרוגות במערכונים?

"אנחנו מאוד רוצים לשלב יותר דמויות של דתיים לאומיים", מגלה מני. "הסיבה שאין יותר דמויות כאלה אצלנו היא בגלל שכשאנחנו צוחקים על חרדים, זה בסדר כי אנחנו מגיעים משם. אבל בכל פעם שאנחנו רוצים להכניס דמות של דתי לאומי, אנחנו אומרים: רגע, אם הדמות הזאת תצא לא הכי טוב בעולם, מה יגידו? עד שהכנסתם דתי לאומי, עשיתם אותו הרשע? לכן אנחנו מאוד רוצים, אבל מאוד נזהרים כדי שלא ייפגעו מזה".

פורים כבר כאן, המאני־טיים של אנשי הקומדיה. אבל לצמד ברדק יש זווית קצת אחרת לימים האלה. "חודש אדר הוא חודש הרחמים והסליחות שלנו", חושף אפי. "כמה שאתה יותר משקיע בבדיחות של פורים, ככה יהיה כל השנה". מני מוסיף:" פורים זה ראש השנה. עכשיו באדר אנחנו קמים לסליחות כל יום, יש סליחות של קומיקאים, מספרים שם בדיחות לא מצחיקות ואומרים סליחות. בסוף התפילה תוקעים ברעשן".

איפה מתקיים המניין הסודי הזה?

מני:" אני לא יכול לגלות לך. אבל אחד הדברים שיש לי עליהם גן עדן עצום זה הפעמים שהייתה לי בדיחה ולא אמרתי אותה, כי חשבתי שזה יפגע במישהו. אין דבר יותר קשה בעולם מאשר שיש לך בדיחה, והיא עומדת בקצה הלשון, ואתה עוצר אותה. גם בכתיבה".

בפורים דופקים אצלכם יותר שנוררים, או יותר כאלה שרוצים פאנצ'ים?

"אלה שרוצים פאנצ'ים", מאשר מני בצחוק. "לפעמים כשעוצר אותנו מישהו ברחוב, יש לו ציפייה שנצחיק אותו. עכשיו, אין לי קלפים לעשות קסם. זה יבוא אם תהיה זרימה, אם תהיה שיחה. אבל אפילו לשיר אני לא יכול. מבקשים מאיתנו הרבה פעמים לבוא לשמח ילדים חולים. מבחינתי, לשמח ילדים חולים זה פסגת החיים שלי".