להפתעתו של גורם תקשורתי שפנה אלי, סרבתי להתראיין לתוכניתו רבת הרייטינג של מגיש מסוים שצעקות, עלבונות וכינויי גנאי הפכו לסמל המסחרי שלו.
אין לתאר את מכבסת המילים בה תיאר לי אותו גורם, את סגנונו של המגיש: "ישיר", "אונתנטי", "ישראלי", "חד", "בועט", "מחוצף".
ובראשי ריחפו המילים: "חסר נימוס", "משתלח", "מעליב", "פוגע", "משפיל", "צרחני", "גס".
הגורם הבטיח לי שאני לא צריך לפחד: "אל תדאג, הוא לא יכנס בך. הוא לא יצעק ויקלל אותך. אין סיכוי. אתה אב שכול ואתה בעד גיוס לכולם".
"הפסקתי לדאוג מזמן", אמרתי. "אחרי שהפחדים הנוראים ביותר שלי התגשמו, לעומתם צרחות וקללות באולפן, מרגישים כמו רוח קלה באביב".
"אז מה הבעיה?" הוא תהה.
"הבעיה היא נרמול ציבורי של הסגנון המשתלח. הבעיה היא שיתוף פעולה עם תוכנית שזה הדלק שמניע אותה. הבעיה היא שאנחנו לא נקרעים זה מזה בגלל דעות שונות, אנחנו אויבים זה לזה, כי כל אי הסכמה בינינו, גוררת קללות אישיות והפיכת החולק עלינו לדמון, חסר בינה, ומלא רוע אכזרי".
"אתה לא רוצה שדעותיך ישמעו? יש לתוכנית רייטינג מעולה", ניסה ניסיון אחרון.
"זה עצוב שיש רייטינג לסגנון גס. עצוב שאנשים צורכים רעל. עצוב שאנשים כאלה מחוזרים על ידי מפיקים. אמנם קשה לדעת אם התקשורת מובילה, או רק מספקת צרכים אפלים של ציבור צמא קרבות דמים מילוליים, אבל מבחינתי זה לא משנה. אני מעדיף שדעותי לא ישמעו מאשר לשתף פעולה עם התוכנית הזו".
"אחשוב על זה", אמר. נפרדנו כידידים.
אחר כך התקשרה מישהי שרצתה שאתראיין לתוכנית שמשודרת בערב שבת והצילום יהיה ביום חול עם כתובית 'צולם ביום חול'.
סירבתי. "אני לא משתף פעולה עם חילול שבת" אמרתי.
"אני מבינה לגמרי" היא אמרה.
"בטוח?" שאלתי מופתע.
"לגמרי" היא הבטיחה.
"אין לך מושג כמה אני מודה לך".
"אין על מה" הופתעה.