לפני כחודש שמענו על מקרה מזעזע שאירע ברמת גלעד, בו שוטר ירה בארבעה בחורים ופצע אותם, אחד מהם במצב קשה ואחד במצב אנוש.
לאחרונה התגלה כי השוטר הזה הינו אדם דתי ומתגורר בהתיישבות ביישוב תורני, העובדה הזאת מטלטלת מאוד וקוראת לנו, כציבור, להתעורר בנושא, לא סתם הוא הגיע עד לפיתחנו.
כמה נקודות:
א. כל בר דעת מבין שאדם שירה בבחורים מטווח אפס ופצע אותם, שניים מהם אנושות, צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. יהיו הנסיבות מקילות ככל שאפשר להעלות על הדעת, גם אם הוא הרגיש מאוים, גם אם הוא עבר התקף חרדה. זה לא משנה, הוא צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. זה עוד לפני שנשמע מה דעת התורה על אדם שכמעט הרג במזיד.
ואם תגידו, "הוא בן אדם טוב, ירא שמיים, זה קרה בטעות", נגיד, זה לא משנה. אז שילך ויסגיר את עצמו לבית הסוהר. גם במקרה של רשלנות של מנהל בית ספר שגרמה לפגיעה בתלמיד הוא יצטרך לרצות את עונשו, גם במקרה שאדם נרדם על ההגה ועשה תאונה שהרגה אדם אחר הוא יישב מאחורי סורג ובריח, אז בוודאי במקרה שאדם לחץ על ההדק מרצונו החופשי.
ב. "אוהבי ה' שינאו רע". ציבורנו אוהב להתעסק בטוב, לראות טוב, לקרב ולהכיל, אבל יש לדעת שהתורה לא חושבת כך, חלק מעשיית טוב היא מיגור הרע. כל אדם ששמע על המקרה ולא מחה, מייצר במו ידיו- את האירוע הבא. במו ידיו. הרי זו התפקיד של חברה בריאה, של חברה תקינה, להוקיע מתוכה פשע, למגר רע.
השוטרים שהרגו את אהוביה סנדק לפני ארבע שנים (כשיצא עם חבריו לגנות את רצח אסתר הורגן הי"ד) לא הועמדו לדין מעולם. ממשיכים בעבודתם. חבריו שישבו איתו ברכב - קיבלו כעת עונש של עבודות שירות.
ג. מסביב לבית השוטר יש כעת הגנה ושמירה כאילו היה שר בממשלה. המשטרה יודעת לעבוד. היא יודעת להגן על פושעיה, על הפושעים מהצד הנכון. גם ביתם של השוטרים מהאירוע של אהוביה עדיין זוכים לשמירה כזו הדוקה, 4 שנים לאחר המקרה, עדיין מפחדים מאלימות המתנחלים.
מה לדעתכם המסר שמקבל אדם שירה ביהודים צעירים ו'רק' פצע אותם, אבל במקום לקבל דחייה, עונש, כלא, פיטורים- מקבל אבטחה צמודה, מקבל טיוח והגנה, וחיבוק מהיישוב שלו, מהחברה שלו? כך ממגרים רוע?
ד. התפיסה החולה הזו, של הכלת הרוע והטשטוש של ההבדל הברור בין רע לטוב, נובעת משטיפת מוח פרוגרסיבית שאנו ניזונים ממנה כבר שנים ארוכות. ובעומקה היא זו שהובילה לשביעי באוקטובר. אני לא משווה. אני יודעת להבדיל בין יהודי טועה למחבל. אבל חושבת שאם אנחנו כחברה לא נדע להוקיע את הרע שבקרבנו באופן אמיץ וברור, ללא משוא פנים, אנחנו שותפים לפשע.
ואם תגידו שצריך לרחם, יש לו ילדים קטנים, יש לו הורים. גם לבחור היקר שנורה וכעת בשיקום בבית לוינשטיין, יש אחים קטנים ויש הורים. אבל אם אנחנו לא נגנה את האירוע בכל החומרה האפשרית, וניתן לו לעבור לידנו, אנחנו מזמינים את האירוע הבא.
לפי החינוך שהם מקבלים במשטרה, הם לא מבחינים בין 'נער גבעות' לסתם בחור שמגדל פאות כי מתחשק לו. בפעם הבאה זה יכול להיות הבן שלכם. ולא נוכל להגיד: ידינו לא שפכו את הדם הזה.