בני ישראל הוציאו את כל כספם כדי לתרום ליצירת עגל הזהב, אולם העגל נחשב בעיניהם הרבה יותר מן הזהב שהיה ברשותם.
כך גם הבינו זאת חז"ל, אשר משווים את תרומתם של בני ישראל לעגל לתרומתם לבניית המשכן.
בשני המקרים עם ישראל גילה נדיבות מופלאה: "אמר רבי אבא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים א, א).
הזהב אכן מסמל את הנדיבות המושלמת. זהב הוא המתכת היקרה ביותר בעולם העתיק, והנכונות לתת זהב מבטאת את הצבת האידאל מעל הצרכים האישיים של האדם ומעל רצונותיו.
תרומה בזהב מסמלת אפוא את הנדיבות המקסימלית. הנכונות לתת, לתרום, היא המצביעה יותר מכול על מה שחשוב לאדם. זו איננה סגידה לזהב אלא להפך, למה שמעבר לו, ובמה שמעבר האדם נבחן - האם הוא סוגד לקדוש ברוך הוא או חלילה לאלוהים אחרים? כלומר, הבעיה איננה הכסף והזהב אלא מושא התרומה.
למעשה, הזהב משמש כלי ביטוי לאידיאל, ליצירה, להתקדמות ולפיתוח. יש מי שיוצר בעצמו, כבצלאל בן אורי, ויש מי שמשלם ותורם, כפי שעשו עם ישראל, אבל הבעיה איננה העובדה שהעגל היה עשוי זהב. הזהב עצמו לעולם איננו הבעיה, אלא אם תורמים אותו למטרות שאינן ראויות.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'