גיוסם של בני הישיבות עולה שוב לסדר היום הציבורי והפעם החלטת הממשלה להוציא צווי גיוס לבני הישיבות בשלוש פעימות.
חשוב לציין כי נושא כאוב זה, מלווה את מדינת ישראל מאז תקומתה וברבות השנים, נעשו ניסיונות משפטיים ומעשיים רבים במטרה לנסות לפתור מצב מורכב זה ללא הצלחה.
מדינת ישראל נמצאת בימים אלו, בעיצומה של מלחמה כוללת מול לבנון ואיראן וההנחיה להוצאת הצווים היא חשובה, הכרחית ומתבקשת. האמת חייבת להיאמר, סוגיית גיוסם של בני הישיבות החרדיות לצה"ל כבר מזמן אינה עוד סוגיה דתית הלכתית, אלא סוגיה פוליטית במלוא מובן המילה.
מה שהתחיל כוויכוח על עקרונות דתיים, הפך במרוצת השנים לכלי מיקוח של המפלגות החרדיות, שמאפשר להן להפעיל לחצים פוליטיים על ראש הממשלה, לחזק את אחיזתן בשלטון ולבצר את מעמדה של החברה החרדית כקבוצה אוטונומית עם זכויות יתר.
הציבור החרדי בישראל נהנה מכל העולמות ללא שום חובות ונשיאה בנטל. הוא נהנה מהביטחון שמעניק לו צה”ל, זוכה לתקציבים של מיליארדי שקלים מתקציב המדינה, שולט בוועדות חשובות בכנסת ודואג לאינטרסים של אנשיו - בו בזמן שהוא מצהיר כי הוא לא מכיר במדינה והוא איננו חלק ממנה.
מדינת ישראל אינה יכולה עוד להבליג. הגיע הזמן לומר בקול ברור ואף לעגן זאת בחקיקה: מי שאינו מוכן להיכנס תחת האלונקה ולשרת בצבא או בשירות אזרחי, לא יקבל קצבאות מהמדינה ולא ייהנה מהזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה – אין זכויות ללא חובות!
מדינת ישראל אינה גמ"ח, אלא ברית קדושה בין העם היהודי לקב"ה, שבצידה מחיר – אותו מסרב הציבור החרדי לשלם. מאז השבעה באוקטובר, מציאות חיינו השתנתה והיא מחייבת אותנו לחשב מסלול מחדש, גם בכל הנוגע לחלקם של החרדים בחברה הישראלית. מדינת ישראל של 2025 חייבת לייצר משוואה חדשה שבה כולם - ללא יוצא מן הכלל, נושאים בנטל המשותף . אנחנו נאבקים על עתיד המדינה, על ביטחונה, על אופייה. זהו מאבק על אחריות משותפת – ועל עצם קיומנו כאן.
במדינה שמתמודדת ועוד עתידה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים, עלינו לבנות מחדש את השותפות והאחריות המשותפת. ההחלטה לשלב את כלל המגזרים בשירות למען המדינה, אינה רק מהלך צודק ושוויוני – היא מהותית להבטחת קיומה ועתידה של ישראל. זו אינה "עוד" מלחמה, זו מלחמת מצווה, מלחמת קיום המחייבת את כל חלקי העם להיכנס תחת האלונקה.
הכותב הוא ראש עיריית גבעת שמואל