המושג "כבוד האדם", או בלשון מקורותינו "כבוד הבריות", תופס מקום של כבוד במשפט ובמוסר היהודי.
גישה זו אינה מסתפקת בקביעת זכויות פרטניות לכל יחיד, אלא עוסקת גם בחובות החברה להבטיח כי לא יימצא איש במצב של השפלה ונחיתות.
תפיסה זו באה לידי ביטוי הן במקורות ההלכתיים, הן בתקנות קהילתיות, הן במנהגים שהונהגו במרוצת הדורות.
דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא במצוות משלוח המנות בפורים. מה טעמה של מצווה זו?
רבי שלמה אלקבץ, מחבר 'לכה דודי', סבור כי מטרתה היא ריבוי האחווה בין אדם לחברו, כפי שכתב בחיבורו 'מנות הלוי' על מגילת אסתר, שאותו שלח כמשלוח מנות לפורים לחותנו לעתיד.
טעם אחר למצווה זו נותן בעל שו"ת 'תרומת הדשן', והוא שלכל אדם תהיה האפשרות לקיים את סעודת הפורים כהלכתה.
ברם, אם זו מטרתה של המצווה, מדוע אנו מקיימים זאת גם אם אנו שולחים מנות למי שהוא בעל אמצעים?
על שאלה זו משיב בעל החתם סופר כי אילו היינו נותנים לנזקקים בלבד, היו הללו מובחנים ומובדלים משאר הציבור, והדבר היה עלול לגרום להם בושה.
לפיכך נקבע כי אדם מקיים את המצווה גם אם נותן למי שאינו זקוק למשלוח מנות, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.
גישה זו של שמירה על כבוד האדם עולה כבר ממקורות קדומים. כך למשל במשנה במסכת תענית מסופר כי בחמישה עשר באב וביום הכיפורים היו בנות ירושלים שואלות בגדים מאחרות, כדי שלא תתבייש מי שאין לה בגדים חגיגיים, אם רק היא תזדקק לשאול בגדים.
העיקרון של שמירה על כבוד הפרט אינו מוגבל רק להיבט הכלכלי. כך ניתן לראות במשנה במסכת ביכורים, שבה מתואר כי בתחילה, כל מי שהביא ביכורים נדרש לקרוא בעצמו את פרשת הבאת הביכורים שבתורה, ומי שלא ידע לקרוא היה אחר מקריא אותו. אלא שאלו שאינם יודעים לקרוא היו מתביישים ונמנעו מהבאת ביכורים. כתוצאה מכך תיקנו חכמים כי מעתה יהיו מקרים לכולם, גם למי שיודע לקרוא בעצמו, כדי שלא לבייש את מי שזקוק לכך.
תפיסה זו לא נותרה אפוא בגדר עיקרון מופשט בלבד, אלא קיבלה במרוצת הדורות ביטוי בתקנות קהילתיות שנועדו למנוע מבוכה ממי שאין בידם אמצעים כלכליים. כך למשל בקהילת מגורשי קסטיליה בפאס שבמרוקו תיקנו בשנת תנ"ח (1698) תקנה המגבילה את סכום הנדוניה שניתן להעניק לכלה, במטרה למנוע הבדלים בין משפחות מבוססות לבין אלו שאין ידן משגת. במגמה זו נתקנו ברוב קהילות ישראל, במערב ובמזרח, תקנות המגבילות סעודות פאר בשמחות, בשידוכים, בנישואין, בבריתות, בחגיגות בר מצווה ובאירועים אחרים. בתקנות אלו קבעו הגבלות במספר המוזמנים, בכיבוד שמותר להגיש לאורחים ועוד. תקנות אחרות שנתקנו היו על בגדי פאר שנאסרו, כדי שלא לבייש את מי שאין ידם משגת. יש לציין כי אי ציות לתקנות אלו גרר סנקציות חריפות, כספיות וחברתיות.
תקנות נגד מותרות בימינו
בדורות האחרונים נצטמצמה תופעת התקנות נגד מותרות. בדורנו היא קיימת בעיקר בחוגים החרדיים, ובייחוד בקהילות החסידים שבתוכם, ויש הבדלים אחדים בין התקנות בעבר לתקנות בימינו. בנוסח התקנות שבימינו לא נזכר כל עונש או חרם שיוטל על מי שיפר את התקנות, וניתן להגדיר אותן יותר כ'עצה טובה' מאשר כפסק הלכה מחייב. אולם תקנות שנתקנו בישיבה שבקריית שמונה בשנת תשנ"ח, ותקנות ראשי הישיבות משנת תשנ"ח, אף כי גם בהן אין עונש, יש בהן מניעת 'פרס': ראש הישיבה לא יבוא לחתונה שאין מקיימים בה את המגבלות שקובעות התקנות. כן יש לציין כי בדורנו אומנם יש שהתקנות מתפרסמות בעיתונות של אותה עדה, אבל יש שאינן מתפרסמות במקום ציבורי, כפי שהיה נהוג בעבר, ולעיתים הן נשלחות ישירות לבתיהם של מי שידועים כמשתייכים לאותה קבוצה.
הבדל נוסף שניתן למצוא בין התקנות בעבר לתקנות בימינו הוא שבעבר היו חתומים על התקנות רבנים ופרנסי ציבור, ואילו בדורנו אין חתומים על התקנות אלא רבנים ואדמו"רים, ומקומם של נציגי הציבור נפקד מן החותמים. בנוהלי החתונות של קיבוץ שעלבים, אף על פי שאין עניינם 'תקנות' מטעם הנהגה ציבורית המורות ליחידים האמורים לסור למשמעתה מה לא יעשו בממונם הפרטי, כי אם החלטות של קבוצת שותפים מה יעשו בממון עצמם, בכל זאת יש להם מן המשותף עם תקנות קהל רגילות: משתקף מתוכם מה נחשב בעיני בני אותו מקום ובאותו דור עניין הראוי להוציא עליו כסף, ומה נחשב בזבוז מופרז.
הנושא העיקרי הנידון בתקנות בדורנו הוא החתונה והכרוך בה. הסיבה לכך היא שהחתונה נחשבת לאירוע חשוב בחיי האדם, ולכן הוא ומשפחתו מתאמצים ביותר לערוך אותה בצורה מכובדת ביותר, דבר הכרוך בהוצאות גדולות מאוד.
הרקע לתקנות רבני בני ברק משנת תשל"א, שהן מן התקנות הראשונות בדורנו, דומה לרקע לתקנות במקומות שונים בתקופות קדומות יותר. עליית רמת החיים בישראל הביאה למרוץ ראוותני של חגיגות הנערכות ברוב פאר, וגם אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם חגיגות ברמה גבוהה, התאמצו וקיימו חגיגות כאלה, תוך שהם נקלעים לקשיים כספיים ולחובות, ובלבד שלא יפגרו אחרי חבריהם ומכריהם. תופעה זו גרמה לכמה אנשים בבני ברק להקים תנועה שמטרתה לרסן את הצריכה המופרזת. התנועה פנתה לרבנים שונים בעיר ושכנעה אותם להוציא תקנון נגד ההפרזות המתגלות בשמחות בכלל ובחתונות בפרט. עיון בתקנות אלה מראה שמדובר בדרך כלל בתקנות אשר אינן יורדות לפרטי הפרטים, אלא ממליצות ומכוונות לצמצום באופן כללי. תקנות מאוחרות יותר, בקהילות החרדים בארץ ישראל בירושלים ובבני ברק וכן בארצות הברית, שמחבריהן הושפעו כנראה מהיוזמה של רבני בני ברק, עוסקות לעיתים קרובות בפרטי פרטים ואינן מסתפקות בדרישה כללית לצמצום. אפשר שבתוך קהילות היעד היותר מוגדרות של תקנות אלה יעילה יותר ההשגחה ההדדית, ומרתיעה יותר הביקורת מצד החברים, הצפויה למי שעובר בגלוי על פרט שנאסר בפירוש.
גבולות הוצאות השמחה
אף שעיקר התקנות בימינו הן בדבר נישואין, לא נפקד מקומם של נושאים נוספים, ואף להם מוקדשות תקנות אחדות. רבני בני ברק אסרו לערוך באולמות סעודות מצווה שונות - ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה וקידוש להולדת הבת. אצל חסידי גור ההגבלה אינה על מקום הסעודה, אלא על מספר המוזמנים: לסעודת בר מצווה וברית מילה מותר להזמין, פרט לקרובי המשפחה, 20 אנשים בלבד. הכיבוד המוגש בבר מצווה יכלול משקאות ומזונות בלבד. ובתקנה מאוחרת יותר הגדירו עוד יותר את סוג העוגות: אין להביא עוגות שעולות 'הון תועפות' אלא רק עוגות פשוטות. חסידי בעלזא מחמירים יותר במספר המוזמנים: בסעודת ברית מילה, פדיון הבן ובר מצווה מותר להזמין, פרט לבני המשפחה, רק עשרה אנשים. את הסעודות יש לערוך בבית אם אפשר, או באולם שליד בית המדרש או באולם קטן. לסעודות אלה אין להדפיס כלל הזמנות. סעודה נוספת היא זו הנעשית עם תחילת לימוד הילד בחומש. אף בה אין להזמין אלא את בני המשפחה.
ולבסוף נציין שנושא הלבוש והתכשיטים המפוארים שקונה אדם לשימוש עצמו, אשר קיבל התייחסות רבה בתקנות קדומות, אינו מופיע כלל בתקנות דורנו. אפשר שהסיבה לכך היא שבחברה המודרנית לא מקובלת התופעה של כניסה לחובות לצורך קניית תכשיטים ובגדים מפוארים בסכומים גדולים כחובה חברתית, ולכן לא היה צורך בתקנות ממין זה. מאידך גיסא ייתכן כי אחרי שתתפשטנה ותתקבלנה ותקוימנה בכל הציבור הנהגות הרבנים שפורסמו כבר, הם יפרסמו תקנות חדשות בדבר העניינים הדחופים פחות.
מה רב הוא המרחק בין הגישה היהודית ל"כבוד האדם", הרגישה כל כך, מן הפרשנות הניתנת לערך זה בפסיקה של בתי המשפט בארץ. לדוגמה אחת מני רבות, המשמעות הצרה שנותן בית המשפט לאיסור לשון הרע שפגיעתו רעה, כשלדעתו ערכים אחרים שאינם מוכרים בחוק גוברים על איסור זה. בפרשנות הזאת לא זו בלבד שבתי המשפט מסלפים את המושג "כבוד האדם", אלא אף מעכירים את איכות חיינו. אם חפצי חיים אנו, ראוי לנו לשוב לדרך שסללו חכמינו.
הכותב הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)