בשבועות האחרונים, שבהם מתנהלת עסקת החטופים ומשפחות זוכות לחבק את יקיריהן ששבים משבי חמאס, רבות מהן בדבריהן מכירות תודה למי שלדעתן סייע בשחרור יקיריהן.
למובילי המחאה, לחיילי צה"ל, למשפחות חללי צה"ל ולעם ישראל. חלקן מגלות הכרת הטוב ומודות לממשלה ולעומד בראשה, אחרות מודות לנשיאי ארצות הברית ביידן וטראמפ, ואחדים מהחטופים ששבו מודים לבורא עולם.
רבים מבקשים את סליחת החטופים החיים על כך שהוחזקו יותר משנה בשבי חמאס, ומהמתים על שלא הצלחנו להצילם.
הכרת הטוב היא ערך חשוב, ויפה עושות המשפחות שלא שוכחות להודות. גם ההתנצלות חשובה, ועל כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה הלכה ט: "עבירות שבין אדם לחברו... אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו". רבים חשים אשמה כלפי החטופים ומבקשים את סליחתם.
על רקע זה, קבוצה גדולה נותרה בצד. היא לא זוכה בהכרת תודה ויותר מכך, איש איננו מבקש את סליחתה אף שהיא הראשונה שיש לגשת אליה בחרדת קודש וליפול לרגליה בתחינה לסליחתה. זו קבוצת משפחות השכול שיקיריהן נרצחו על ידי המחבלים בני העוולה שמשתחררים בעסקה. חלק מהמחבלים נידונו לכמה מאסרי עולם ומשתחררים כעבור שנים ספורות בלבד. אחרים שוחררו בעסקת שליט, נעצרו שוב מששבו ועסקו בטרור, והם משתחררים עוד פעם. לא זו אף זו, רובם משתחררים לשטחי יהודה ושומרון ואף לירושלים, קילומטרים ספורים ממקום מגוריהן של המשפחות שבהן פגעו. ביניהם מחבלים שאחראים לעשרות פיגועי התאבדות בשנות ה־90 והאינתיפאדה השנייה. זהות המשתחררים נשמרת בפרופיל נמוך כדי שלא לגרום לסערת רוחות בקרב הציבור. את המשפחות השכולות כמעט שלא מראיינים בתקשורת. זה הרי לא נעים ומעלה את השאלה: האם דמם של יקיריהם סמוק פחות?! עדיף להתעלם ולומר משהו עמום על מחבלים עם דם על הידיים. להלן רשימה חלקית של מחבלים שמשתחררים, שפורסמה על ידי 'הקול היהודי': זכריא זביידי, ממובילי פיגועי הדמים באינתיפאדה השנייה, השתחרר לג'נין; חברי חוליית סילוואן, מבצעי הפיגועים בקו 2, מועדון הסטייג', קפה הלל וקפה מומנט, מבצעי פיגוע התאבדות באלנבי ובמסעדת מקסים, פיגועי התאבדות בקניון השרון ובקניון אם המושבות, פיגועי התאבדות בקו 6 ובקווי 18 בירושלים, מחוללי הטבח בקיבוץ מצר, האחראים למכונית התופת בצומת מגידו ומבצעי הפיגוע בקו 32 בירושלים.
המחבל מחמוד עטאללה, שפגע מינית בסוהרות, איים שישתחרר בעסקה ויגיע אל המתלוננות. השתחררו גם רוצחיהם של אשר פלמר ובנו התינוק יהונתן ושל יאיא עופר, ינאי ויסמן, ארז לבנון, לוחמת מג"ב הדר כהן, אסף הרשקוביץ, יאיר הר סיני, נרצחי ציר המתפללים, מבצעי הפיגוע בישיבת עתניאל, רוצחי מלאכי רוזנפלד, שלום שרקי, אליהו אשרי שנחטף ונרצח, הזוג הנקין שנרצחו לעיני ילדיהם, ארי פולד, ראובן שמרלינג. כן, גם שורת מחבלים שביצעו את הטבח בשרונה, את הפיגוע בבניין פנורמה, המחבל בלאל אבו גאנם שרצח שלושה בפיגוע ירי בארמון הנציב, מבצעי פיגועי דקירה בעפולה, רעננה ויבנה ועוד ועוד.
רשימה מקפיאת דם. מחבלים אלה הם רק מעט מהרבה. המשפחות השכולות באצילותן אינן מפגינות, אינן מכפישות, אינן טוענות: הבטחתם שהם לא יראו את אור השמש והנה שיקרתם. הן מקבלות את הדין. מקבלות את העובדה שיקיריהם אינם והרוצחים אינם מקבלים את גמולם. הן מקדשות את החיים ואת הבאת החללים לקבר ישראל.
ולכן, משפחות חטופים יקרות, להן אתם צריכים בראש ובראשונה להכיר תודה ומהן כולנו צריכים לבקש סליחה. סליחה על הפרת ההבטחה, סליחה על פתיחת הפצעים, סליחה על שמדינת ישראל לא שמרה על חייהם של יקיריהם ולא על כבודם לאחר מותם.
הכותבת היא דוקטור וחברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי