הטבח הנוראי בשמחת תורה, מה שגרם לו ומה שנגרם בעקבותיו, מחייבים חקירה של ועדת חקירה ממלכתית – זו דעתם הנחרצת של רוב אזרחי ישראל.
הציבור הישראלי לא אוהב את הניסיונות המגושמים של הממשלה ושל ראש הממשלה להתחמק מוועדת חקירה כזו באמצעות תרגילים תקשורתיים.
אני ממליץ לממשלה להסכים לוועדת חקירה ממלכתית, בעיקר כי הממשלה היא זו שקובעת לוועדה את נושאי החקירה ומתחמת אותם. לממשלת נתניהו יש הזדמנות לדרוש שהחקירה תתמקד במדיניות הממשלתית לא בעשור האחרון – אלא בעשרים השנים שקדמו לטבח. ליתר דיוק: לחקור לעומק את הקשר בין ההחלטה על הנסיגה מהרצועה בתשס"ד לטבח שמחת תורה תשפ"ד.
יש כאן מכלול שאלות, ששום ועדת חקירה לא תוכל להתחמק מהן: עד כמה הנסיגה מהרצועה איפשרה את בניית כוחו המפלצתי של החמאס, הן הכוח הרקטי והן כוחות הנוח'בה? מה הסיבה שזה לא קרה ביהודה ושומרון? למה החמאס הצליח לבצע הפיכה צבאית ברצועת עזה ולהשתלט עליה, ולא הצליח לבצע מהלך מקביל ביהודה ושומרון?
ושאלה שיש לה גם משמעות צבאית: עד כמה הנסיגה מהרצועה פגעה ביכולת המודיעינית של צה"ל והשב"כ, פגיעה שמנעה את המידע הקריטי על כוונות החמאס? לגבי השאלה הזו, לרשות הוועדה יעמוד תחקיר השב"כ. אמנם אין לי מידע מה נכתב בתחקיר כולו, אבל גם בקטעי התחקיר שפורסמו, נקבע שאחד הליקויים היה "מודיעין מועט יחסית, גם כתוצאה ממגבלות חופש פעולה וקושי הולך וגובר ביכולת עצמאית של השב"כ לסגור מעגל מודיעיני-מבצעי ברצועת עזה".
זה בדיוק מה שהממשלה חייבת להורות לוועדה לחקור: מה הסיבה שהיו "מגבלות חופש פעולה" שגרמו ל"מודיעין מועט" דווקא ברצועת עזה ולא ביהודה ושומרון, למשל? מה גרם לכך ש"האיסוף המודיעיני נפגע כתוצאה מהצרת חופש הפעולה ברצועת עזה, שהתנהגה כשטח סגור וצימצמה יכולת מבצעית לתקוף מנגנוני גילוי של היריב"? (עוד ציטוט מתחקיר השב"כ). מה מסתתר מאחרי מילות הקוד "הצרת חופש הפעולה ברצועת עזה"?
מבלי להמעיט כהוא זה מאחריות הדרגים הצבאי והמדיני בשנים האחרונות, עצם הדרישה לחקור את המדיניות החל בממשלת ההתנתקות של שרון, תאפשר לבחון אם ועדת החקירה הממלכתית, יותר מכל סוג אחר של ועדה שהממשלה רוצה להקים, היא אובייקטיבית או פוליטית. אם נראה שחבריה עושים 'שמיניות באוויר' כדי להתחמק מהטלת אחריות גם על שרון וההתנתקות, המהלך שפתח את התהליך שהסתיים בטבח, יוצב אוטומטית סימן שאלה ענק על אמינות הוועדה ועל כל המסקנות שלה. אם הם יטילו את האשמה גם על ההתנתקות ומבצעיה, תהיה לך השלכה גם לעתיד על כל תוכניות הנסיגה העתידיות.
שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
ועדת חקירה ממלכתית תצטרך לעסוק גם בכישלון המדיניות של נתניהו שהובילה למלחמה. אין לי מושג לאילו מסקנות תגיע ועדה כזו, אבל אני מוכן להכווין אותה מראש למסקנה, שבניגוד למה שהשמאל מנסה לרמוז, כשלון המדיניות לא היה 'ניהול הסכסוך' במקום תהליך מדיני. להיפך: 'ניהול הסכסוך' היה מדיניות נכונה שהניבה פירות. 'ניהול הסכסוך' לא היה כלפי רצועת עזה, אלא התייחס בעיקר ליהודה ושומרון, ודווקא משם לא היה שום טבח. נניח, תיאורטית, שהיה 'תהליך מדיני' עם הרשות הפלשתינית והיינו מגיעים איתה להסכם כלשהו – דמיוני, אבל נניח - איזו משמעות היה לכך לגבי שלטון החמאס ברצועה? התוצאה היחידה מהסכם מדיני, הכי הגיונית, היתה מחבלים דוהרים בטויוטות ואופנועים בשמחת תורה תשפ"ד גם בכפר-סבא, רעננה, ראש-העין ומודיעין.
המדיניות הכושלת גם לא היתה ההפרדה והבידול בין רצועת עזה ליו"ש. הבידול הזה דווקא היה רעיון מוצלח. בזכותו לא היה טבח מהפלשתינים בשרון וביישובי קו התפר ביו"ש, כמו שקרה בעוטף עזה. ב-1987, כשלא היה בידול בין שתי הגזרות, האינתיפאדה הראשונה פרצה ברצועת עזה והתרחבה במהירות ליהודה ושומרון. האינתיפאדה השניה, בראש השנה תשס"א, פרצה במקביל ברצועה וביו"ש (וגם בקרב ערביי ישראל). מלחמת שמחת תורה לא התפשטה ליו"ש, למרות תקוותו של סינוואר ל'איחוד הזירות'.
כישלון המדיניות האמיתי של נתניהו, היה בראש וראשונה במימוש הסיסמה 'שקט ייענה בשקט'. דווקא בליכוד, שושלת הרוויזיוניסטים, שכחו את הסיסמה הוותיקה של ז'בוטינסקי מתוך המנון בית"ר (התנועה הפוליטית, לא קבוצת הכדורגל) 'שקט הוא רפש'. השורה המלאה מתאימה הרבה יותר למלחמת שמחת תורה: "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר". פיטום החמאס במזוודות הדולרים לא נועד לחזק אותו ולהחליש את הרשות הפלשתינית, כמו שמנסים לטעון מתנגדי הממשלה, אלא נבע מאיזה פחד ממלחמה. מתוך אמונה שהיום ברור עד כמה שהיא אווילית, שאם המצב הכלכלי ברצועה ישתפר, סינוואר יאבד את התשוקה לרצוח יהודים.
למדיניות הזו היו שותפים כולם כולם כולם: נתניהו, גלנט, בני גנץ, רונן בר, הרצי הלוי, אהרון חליווה, יאיר לפיד, נפתלי בנט, ואם שכחתי מישהו אני מתנצל בפניו ובפני הקוראים. כולם אחראים באותה מידה, אבל יש אחד שיש לו עוד 'טיפה של אחריות' כלשונו של מנחם בגין כששיבח את רבין אחרי מבצע יונתן: ראש הממשלה. בוודאי כשמדובר בבנימין נתניהו, שהיה ראש הממשלה לא לזמן קצר אלא תקופה ארוכה. תקופה שבה ישראל איפשרה לחמאס, מאותו רצון של 'שקט' שהוא רפש, לבנות את כוחו המפלצתי לאורך שנים.
המסקנה, גם כאן, תהיה חשובה כלפי העבר – אבל בעיקר כלפי העתיד. מדינת ישראל חייבת לשחרר בהקדם את כל החטופים החיים (לא החיים והמתים. זו עוד טעות טקטית במו"מ. רק החיים! החללים ישוחררו במלחמה הבאה), וזה אפשרי רק במשא ומתן עם כל המחירים שלו. אחרי שכל החטופים החיים יהיו בביתם – אז תמומש השורה משיר בית"ר שקודמת ל'שקט הוא רפש': "שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר".
--
הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'.