אורית אוחנה, מורה, אך גם פראמדיקית ונהגת אמבולנס שהצילה רבים בבוקר השבעה באוקטובר ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על הבחירה במקצוע הבלתי שגרתי בדרך כלל עבור נשים, בעיקר בשל הלו"ז התובעני ואופיו הקשה של המקצוע הכרוך ברגעי חירום מורכבים.
הכול החל באחר צהריים שגרתי בו טיילה עם ילדיה הקטנטנים בשבילי הישוב בו היא מתגוררת, שדמות מחולה, כשראתה פלאייר על פתיחתו של קורס נהגי אמבולנס. אורית, מורה לביולוגיה שהחלה לעסוק בתחום זה עוד בתקופת שירותה הצבאי, לא חשבה שפניה לאפיק הרפואה, אבל הפלאייר שבו נתקלה עורר בה סקרנות והיא נרשמה לקורס.
"נדבקתי במחלת הצלת החיים. ברגע שיכולתי התנדבתי במד"א, עשיתי משמרות בכל שבוע, התחלתי לצאת עם האמבולנס שיש אצלנו בישוב, וכשקיבלתי את רישיון נהגת האמבולנס נכנסתי לסבבי הצוותים", היא מספרת. לטובת משמרות המד"א שלה ויתרה על היום החופשי בעבודתה, על חוג התיאטרון שאהבה ועוד. "זה היה המחיר אבל זה היה לי שווה כי מאוד אהבתי את זה".
כעבור תשע שנים הוצע לה לעבור קורס פראמדיקים, מה שלא נראה היה לה מציאותי. הקורס היה ברמת גן, רחוק מביתה שבבקעה, שלוש פעמים בשבוע, אתגר לא פשוט. "השקעתי בזה המון. היו גם הרבה משברים. באחד מהם אמרתי למדריך שלי שאני קופצת מעל הפופיק ומה אני בכלל מנסה להוכיח, אבל הוא שכנע אותי להישאר ולא לוותר. המשכתי וסיימתי את הקורס", זאת כשבבית מחכים לה ילדיה הקטנים והיא עובדת במשרה מלאה. ילדיה נרתמו לאתגר העזרה לאם שבוחרת באפיק חדש שליבה חפץ בו.
כיום מתווספת לתחושתם של הילדים גם גאווה על בחירתה של אורית, אבל הקשיים והאתגרים עדיין קיימים, גם עבורה וגם עבורם. "אני יודעת שצריכים אותי גם כאן וגם שם וזה בא על חשבונם", היא אומרת ומספרת על הצורך לשמור על כשירות מקצועית, מה שמחייב אותה לעמוד בסטנדרט של מספר משמרות מתבקש.
חלפו שנים ואורית שמעה על הקמתה של יחידת תגבור למד"א בעיתות הסלמה. אורית הצטרפה למיזם שמילא עבורה צורך ישן, לשרת במילואים, מה שלא עשתה עם שחרורה מהצבא. "כשהייתה אפשרות נדלקתי על זה והחלטתי שאני הולכת על זה, וכל פעם שהיה מבצע או הסלמה גייסו אותנו ראשונים".
בדבריה מציינת אורית את היכולת לעבור ברגע מאפס למאה, כלשונה, משום העיסוק בחירום המחייב דריכות וזמינות מיידית לאורך כל שעות היממה, בין אם בימי חול ובין אם בשבת או חג, מה שהותיר לא פעם את המשפחה לסעודות שבת וחג לבדם.
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד יצאה מיידית דרומה וכמעט במשך כל שלושה חודשים לא הייתה בבית. "מתוך שלושת החודשים פעמיים הגעתי ביום חול ופעמיים בשבתות. עשר שבתות הם נאלצו להיות לבד", היא מספרת. "חיפשתי מקורות חיזוק עבור הילדים ואימצתי לעצמי שני משפטים. היה מי שאמר שברגע שנולדנו לעם ישראל אנחנו כבר לא אנשים פרטיים, אלא חלק מהעם הקדוש הזה ויש לנו שליחות. אנחנו לא יכולים לחשוב רק על הפרט. אנחנו חלק מקהילה, חלק מחברה וחלק מעם, ואת זה אני מנסה להעביר".
אמירה נוספת שחיזקה אותה הייתה בפוסט שבו אב אומר לילדיו בעודו מארגן את המדים במזוודה שלא תמיד אנחנו עושים את מה שנוח לנו לעשות, אלא את מה שצריך. עם זאת אנחנו משתדלים לעשות את מה שצריך בצורה שתהיה לנו גם נוחה. "אני משתדלת להעביר את זה לילדים", היא אומרת ומספרת על האופן בו הסביבה המקצועית והחברתית שלה מקבלת בהבנה מלאה את הלו"ז העמוס שמתבקש מהתפקיד שנטלה על עצמה.
והרגעים המרגשים ביותר עבורה הם הרגעים בהם היא מוצאת את עצמה מיילדת בין אם באמבולנס ובין אם בבית. פלא הבריאה מתרחש באותם רגעים לנגד עיניה, כלשונה, "אני כל פעם מודה לקב"ה על הזכות הזו".