לכבוד חה"כ והשר לשעבר איתמר בן גביר,
מדינת ישראל ניצבת בפני אחת משעותיה הגורליות.
כמעט שנה וחצי חלפו מאז טבח שמחת תורה וככל שחולף הזמן גדל הכרסום הציבורי בדחיפותה ונחיצותה של מלחמת "חרבות ברזל", אך דבר אחד מוסכם על רוב אזרחי ישראל: מה שהיה בעזה, לא יכול להיות עוד. לא ייתכן שעזה תמשיך להוות איום בטחוני על יישובים ישראליים.
על יסוד ההבנה הפשוטה הזו, הכריז נשיא ארה"ב, טראמפ, ב-4 פברואר האחרון, על תכנית ההגירה מעזה. תוכנית שיש בה הגיון צרוף וגם צדק היסטורי. עם זאת, כל יום שעובר ובו לא מיושמת תכנית טראמפ – מרחיק, דה פאקטו, את ההיתכנות שלה. מדוע?
ובכן, פינוי פסולת ההריסות ברחובות עזה נעשה סביב השעון, כלי צמ"ה ממצרים וטייחים פועלים ללא הפסקה והעזתים כבר מדמיינים את חנוכת הבית בקיץ הקרוב. הם עסוקים בלשקם את עזה במהירות שיא בזמן שהם משחקים איתנו "משחקי הדיו-מו"מ". ואם לא די בכך, דעתנו מוטרדת בענייני דיומא; המשבר החוקתי הממשמש ובא, המאמץ להדחת היועמ"שית, התערבות בג"ץ בסוגיות בטחוניות ללא הרף וכו'. ובינתיים 59 חטופים במנהרות עזה והלב יוצא אליהם ואל משפחותיהם.
כולנו ממתינים להחלטה הדרמטית בדבר הצעד הבא שתנקוט ישראל בעזה. אך מה בעצם האפשרויות העומדות כיום בפני ישראל?
- הארכת שלב א' ושחרור של חטופים בודדים במתווה שהיה עד כה – כלומר, שחרור מחבלים-רוצחים נוספים, אך לא מן הנמנע שיתעקשו הפעם על נוח'בות שהשתתפו בטבח ה-7/10 וכן חידוש המחוות ה"הומניטאריות" שיחזקו את תנופת השיקום והעצמת תחושת התקווה בקרב ההמונים בעזה;
- הפסקת הלחימה ויציאה מוחלטת מעזה – תמורת מרבית החטופים (אין תרחיש סביר שתהיה עסקה הכוללת את כולם בשלב זה, לא משנה כמה קפלן מפמפמים את זה. מספיק שיישאר "גלעד שליט" אחד מאחור ואבדנו). אנשי הצבא אולי ישתמשו במילים מפוצצות כמו: "הכרענו, "הכנענו", "חיסלנו/השמדנו" את התשתיות ואולי אפילו יתפסו טרמפ על "ניצחנו", אבל אנחנו כבר מבינים בדיוק איך ניצחון מרגיש ואיך הוא נראה, רמז: בדיוק מה שהיה צריך לקרות בגבול הצפון ולא קורה. אי אפשר לעבוד עלינו יותר.
- חזרה ללחימה עצימה – חמאס עומל עוד מלפני תחילת הפסקת האש על הכנת השטח לרגע הכניסה המחודשת של הצבא ומשכך, לאחר שלמד במשך חודשים את הדפ"אות, את היכולות ואת נקודות החולשה, מכין לישראל מלכודת אש. וגם אם נאמר, "יכול נוכל להם", מה תהיה מטרת הכניסה המחודשת? השבת החטופים ומיטוט שלטון חמאס אינם מטרות בפני עצמן, הן משימות מבצעיות חיוניות לאומיות, מטרות משנה, בדרך להשגת מטרה ראשית שעד היום, אף אחד לא באמת יודע להגדיר מהי.
בהעדר אסטרטגיה ברורה, מדינת ישראל מגיעה לחודש ה-17 ללחימה עם 407 חיילים הרוגים, כ-2,600 פצועים ואלפי משפחות מרוסקות, באחוזים גבוהים בני המגזר הדתי לאומי, ככל הנראה ממצביעי הציונות הדתית ו"עוצמה יהודית". כיצד נוכל לקבל בלב שלם החלטה לשלוח שוב את הבנים שלנו, האחים, הבעלים, האהובים שלנו אל התופת העזתית מבלי שבעצם השתנה דבר אצל מקבלי ההחלטות; הקונספציה עדיין חיה ובועטת במטכ"ל שמפחד לנצח (על אף חילופי הגברי), הדיפסטייט אותו דיפסטייט, הפצ"רית אותה פצ"רית ובג"ץ הוא אותו בג"ץ, ורק אנחנו האזרחים הפשוטים שטופי אופטימיות, מוכנים לחזור על אותה טעות כואבת בשם אהבת המולדת ללא תנאי ומצפים לתוצאה שונה...
כאשר הודיעה סיעת "עוצמה יהודית" בראשותך כי בכוונתכם לפרוש בעקבות אישור מתווה עסקת החטופים בינואר 2025 הכולל הסכמה לשחרור ארכי-מחבלים והפסקת אש, הייתי מהבודדים שהביעו דעה לא פופולרית, קרי – חיובית, על המעשה החריג. משום שסברתי שלראשונה מזה זמן רב, נעמד נבחר ציבור בישראל המישיר מבט אל בוחריו, ופועל על פי העקרונות והאידיאולוגיה שבשמן נבחר. המהלך כשלעצמו, בין אם נכון "פוליטית" ובין אם לא, נדיר במחוזותינו וככזה, היה ראוי להערכה בעיני.
למרות ההפצרות החוזרות ונשנות מצד הציבור וגורמים בקואליציה למחול על כבודך ולחזור לממשלה, נותרת איתן כסלע ודבקת במילתך. קשה לדמיין פוליטיקאים אחרים היום בכנסת ישראל שהיו מסוגלים להקריב כך את מעמדם ואולי אף לסכן את הקריירה הפוליטית שלהם כולה.
ואכן, חסרונה של "עוצמה יהודית" ניכר, לאור תרומתה הרבה לתנופת העשייה הציבורית מאז הקמת הממשלה. ספק אם יש סיעה שיכולה להתחרות בקבלות שהציגה;
אם יתבקש אזרח ממוצע ברחוב לציין דבר אחד טוב שעשתה הממשלה בשנתיים האחרונות? ברוב המקרים תשמע: רפורמת הנשק של בן גביר. ואכן שליש מהפיגועים בישראל (לא כולל יו"ש) – נוטרלו ע"י אזרחים חמושים בנשק פרטי ברשיון. זכור לי במיוחד ראיון עם ראש המועצה האיזורית מטה אשר, משה דוידוביץ, שממש התחנן בשידור חי שיצחק וסרלאוף יחזור למשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי .ודוידוביץ הוא לא בדיוק הטייפקאסט שנמנה על מצביעי "עוצמה יהודית", כן?
עמיחי אליהו עשה פלאים באתרי מורשת ששנים לא קיבלו את תשומת הלב הראויה, לימור סון הר-מלך התבלטה כפרלמנטרית חרוצה שהעבירה חוקים חשובים ופעלה ללא לאות למען תיקון עוולות חברתיות כגון רדיפות המתיישבים והלוחמים. ומה יש לומר על קרויזר ואלמוג כהן התותחים? (אם כי אלמוג נמצא ככל הנראה עם רגל אחת מחוץ לסיעה).
חה"כ בן גביר, הצהרת שמפלגתך תהיה נכונה לשוב לממשלה עם החזרה ללחימה. אך אני מבקשת לשרטט בפניך פרשנות עדכנית למתווה החזרה ללחימה, זאת נוכח שינוי הנסיבות הגיאופוליטי – עם תמיכתו של טראמפ בתוכנית ההגירה מרצון מעזה – פרט מכריע שטרם הבשיל ערב פרישתך;
בהקשר זה, אני מבקשת לטעון שהחזרה ללחימה בעזה בכל עת, כרוכה באופן בלתי נפרד, בשלב מקדים – ובהמשך – מקביל, של פינוי אוכלוסייה אל מחוץ לעזה ואחיזה בלעדית לאורך זמן בלתי מוגבל בשטח מפונה כדי להכין אותו ללחימה אפקטיבית שתמזער את הסיכון עבור חיילינו ותמקסם את ההישג הטקטי והאסטרטגי – באמצעות יצירת רצועות סטריליות. כלומר, תוכנית טראמפ ותכנית החזרה ללחימה שלובות זו בזו ותלויות זו בזו, שכן חזרה ללחימה מבלי לנקות את השטח באופן מיטבי, תעלה לנו בדם רב.
פינוי אוכלוסיה למרכזי הגירה ותפיסת הקרקע, עשויים לשנות, באופן מהותי, את מאזן הכוחות מול חמאס באופן שיחיש את יכולתנו לחזור ללחימה עצימה בכל עת ואולי אף תתמרץ את חמאס להיכנס לעסקה אטרקטיבית לשחרור החטופים שנותרו או תציג הזדמנויות שחרור אחרות. זאת - מדוע? כי לראשונה, נצליח לייצר תודעה שבה יש לצד השני מה להפסיד – אדמה ואוכלוסיה. אובדן האדמה יביך את החמאס ויפגע בו מורלית. צעד מתבקש שהיה צריך להיעשות כבר בחודש הראשון ללחימה. זליגת האוכלוסייה באופן עקבי ונחוש מחוץ לעזה תפרק את חזון חמאס לעצמאות ריבונית ותשאיר אותו מבודד ונואש. כך או כך, אסור לאפשר למפלצות צמאות הדם הללו להמשיך לחיות לצידנו אפילו עוד יום אחד.
ולכן, מן הראוי ש"עוצמה יהודית" תיקח לידיה את יישום תכנית טראמפ להגירה מרצון, תוך קבלת סמכויות אופרטיביות לביצועה המיידי ע"י מינוי פרויקטור שייבחר על ידה וזאת כתת-שלב אשר יכשיר את הקרקע (תרתי משמע) לביצוע חזרה ללחימה עצימה בעזה – כתנאי בלעדיו אין.
חה"כ בן גביר, ההתמהמהות היא האויב הגדול ביותר של מדינת ישראל כרגע.
בעוד פחות משנתיים, בחירות האמצע בארה"ב, והרפובליקנים עלולים לאבד את הרוב בקונגרס ממנו הם נהנים כרגע ואז הקלפים עלולים להשתנות. כעת נדרשת מאת הממשלה עוצמה יהודית כבירה כדי להחזיר אותנו לתלם, כדי לנווט אותנו בהצלחה אל הניצחון המוחלט.
כל בר דעת מבין כי באשר לעזה, אנו מתקרבים בצעדי ענק לקראת החמצת הזדמנות היסטורית לשינוי הפרדיגמה במזרחי התיכון. אמריקה לא תמשיך לחכות שנתעשת. אנא, אל תיתן יד למחדל הזה, אל תאפשר לו לקרות במשמרת שלך. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
הכותבת היא חברת מועצה בזכרון יעקב, פעילה חברתית למען זכויות נשים להתחמשות והגנה עצמית, פאנליסטית בערוץ 14, אמא ל-4 ואשת מילואימניק גאה