כשנכנסנו לדירה החדשה חיכתה לנו אישה אחת בחליפה מחויטת ותיק מסמכים קטן.
חשבנו שהיא אחת השכנות שבאה לברך אותנו, אבל היא רק סקרה אותנו בקרירות והורתה לנו לנגב היטב את הרגליים כדי לא ללכלך את השטיח שהעוזרת, לדבריה, הרגע סיימה לנקות.
התרגשנו מהמחווה, אבל קצת התבלבלנו כי לא זכרנו שהזמנו עוזרת. "אתם לא צריכים להזמין", הסבירה הגברת, "העוזרת מגיעה עם הבית, כמובן בתשלום קבוע נוסף בתוספת פנסיה וכל ההפרשות הרלוונטיות".
"אבל..." אמרנו, "אנחנו לא צריכים עוזרת".
"לא אתם קובעים בבית שלכם", הבהירה האישה שהציגה את עצמה כיועמ"שית, יועצת משכן ומשקפיים, כפי שרמזו משקפי השמש האופנתיים שרכבו על אפה הסולד, למרות שבדירה שרר חושך.
"יפה מצידך", הודינו לה מקרב לה, "אבל אנחנו מעדיפים להסתדר לבד".
"זה לא עובד ככה", היא פסקה, "אתם חייבים להתייעץ איתי ולציית לדעתי ללא תנאי, סייג, פקפוק או טרוניה. מאידך אתם מקבלים ממני תמורה מלאה לכספכם, בדמות הוראות ברורות ומדויקות שישחררו אתכם מהצורך המעיק לנהל מדיניות ולקבל החלטות".
שעה קלה התלבטנו. אשתי אמרה שזו חוצפה והסגת גבול ושצריך לעשות ליועמ"שית הזאת היכרות עם הצד החיצוני של הדלת. אבל אני, חלום חיי הוא שמישהו ישלם בשבילי חשבונות, יתחזק בשבילי את הבית, ינהל מול העירייה מאבקים מתישים ובאופן כללי יתמודד במקומי עם החיים וישחרר אותי למשימות החשובות באמת של סדרות בנטפליקס ושנ"ץ אחר הצהריים. אמרתי ליועמ"שית שאנחנו מעריכים את הכוונות שלה ומוכנים להמשיך איתה לתקופת ניסיון כדי לראות איך העסק עובד בינינו.
"כפי שהסברתי", היא אמרה, "זה לא נתון להחלטתכם. לאן נראה לך שאתה הולך?"
"להדליק את האור", אמרתי, "חשוך פה".
"רק לעוזרת מותר לגעת במתג, לך יש מניעה משפטית כדי למנוע ריכוז סמכויות מסוכן", אמרה היועמ"שית, "בכל מקרה היא לא תבצע הדלקה כי זה מנוגד להסכמי העבודה הקיבוציים, וממילא לוח החשמל קרס ומאז הנורות שרופות".
"טוב שאמרת, אני מתקשר להזמין חשמלאי".
"אין לך סמכות ליצור קשר עם בעל מקצוע. אתה צריך לקבל את רשותי ואז להוציא קול קורא, לכנס את ועדת המכרזים, לקבל היתרים ממכון התקנים, ממועצת הלול ומנציב שירות המדינה שאני אוסרת עליו להתייצב לעבודתו ומתירה לו רק להיות נציב מלח, להגיע לעמק השווה עם ההסתדרות ורק אז להודיע לבג"ץ שאכן נפל פגם במכרז ולהתחיל את כל הליך הבחירה מחדש".
"כל זה בשביל חשמלאי? למה?"
"כדי שלא תתנהל פה כאילו זה הבית הפרטי שלך".
שקמה, בוגנוויליה, כריזנטמה
לא יודע למה, משהו בסידור העבודה הזה לא כל כך זרם לי. אמרתי ליועמ"שית שאני מעריך את כנות כוונותיה, אבל זה בכל זאת הבית שלי ואני רוצה שיתחשבו בדעתי מדי פעם. בתגובה היא השפריצה קפה מהאף.
"איזה קטעים!" היא לא הצליחה להפסיק לצחוק, "אולי אתה רוצה גם לשוחח ישירות עם הגנן?"
"טוב שהזכרת לי", אמרתי ופניתי לצאת אל הגינה.
"אתה לא זז מפה", היא עברה לאיומים מסמרי שיער, קצת פוגעני בהתחשב בכך שיש לי קרחת, "זו האחריות שלי בתור שומרת סף".
"אחריות למה?"
"שלא תעבור את הסף".
אחרי הפצרות ותחנונים היא התרככה והרשתה לי לדבר עם הגנן, בתנאי שזה יקרה בתוך הבית ושהיא, בתור היועצת הנאמנה שלי, תייעץ לו מה להגיד ואיך לא להקשיב לי בכלל.
"התחלתי לשתול כריזנטמות", בישר הגנן לאחר שהוא והיועמ"שית התיישבו על הספה והושיבו אותי מולם על הרצפה (כדי שלא אלכלך את השטיח), "זה פרח עונתי שירגיע את האווירה הרעילה שאתה יוצר פה בשכונה".
"אני רגוע לגמרי", צרחתי, "ואני לא יודע למה אתה אומר שאני מכונת רעל ומה זה כרי... כריז... כריזטנטנ... מה שאמרת. אני דווקא רציתי לשתול עצי לימונים וגויאבות".
"גויאבות לא טוב, השכנים יתעצבנו מהריח", אמר הגנן, "אני אומר – בוא ניטע בוגנוויליה, זה צמח קוצני עם פרחים, הוא ישדר לשכנים שאתה מבין שאתה קוץ ושאתה רוצה להתפייס איתם. אבל הכי טוב כריזנטמה, פרחים נמוכים שמאפשרים לשכנים גישה חופשית לחצר ותצפית ישירה על הבית".
"הכריזה־מה־שמה שלך מביאה לי את הקריזה", התרגזתי.
"טוב, אתה בעל הבית", החליף הגנן מבטים עם היועמ"שית, "אני רק ראש שב"כ שמציב בפניך אפשרות, אתה מחליט האם לקחת אותה או כן".
"מה שב"כ?" נתקע לי הרוק בגרון.
"שב"כ", הוא אמר, "שקמה, בוגנוויליה, כריזנטמה".
"ואל תתלהב", ציננה היועמ"שית, "אתה לא באמת מחליט עלינו".
אני אחראי, אתה אשם
הגנן בסופו של דבר היה בחור בר לבב שחלם לרונן את הבר, זאת אומרת שאף לגינון בר קיימא כדי שהטבע יהיה בר אוריין ולא סתם בר בי רב מברבר. הבעיה הייתה שהברנש היה בר מוח אך יותר מדי בר כוח. אולי בגלל זה הוא לא העלה בדעתו שהשכנים ינצלו את הצעדים בוני האמון שלו ויצעדו ישירות לתוך הגינה שלי, תוך שהם רומסים את הכריזנטמות העדינות ואת הבוגנוויליה שלא ממש עצרה אותם. הוא גם לא טרח להזהיר אותי, כי מה כבר יכול לעשות בוּר כמוני מול ברבור בר בריא כמוהו, הרי אפילו החלטות מושכלות אני לא מסוגל לקבל.
לשבחו ייאמר שהוא לא ניסה להתכחש לחלקו באירוע, אלא רק קצת הרבה. "אני לוקח על עצמי אחריות מלאה", הוא הודיע, "אני אחראי, אתה אשם".
"למה אני אשם?"
"כי אתה בעל הבית. אני בסך הכול בעל מקצוע שאומר לך מה לעשות, לכן מעכשיו אתה בהחלט חייב לעשות מה שאני אומר לך".
"אחרי הכישלון הנורא שלך אתה עוד מעז להכתיב לי מה לעשות?"
"בוודאי. אני לא כמוך, אני אחראי".
בכל אופן אזרתי אומץ והלכתי ליועמ"שית, כרעתי ברך ואמרתי לה שאני רוצה להחליף את השב"כניק בגנן אחר. היא הרהרה קצת (סתם, לא) ואמרה שאני לא יכול לפטר אותו כי הוא מגן הדמוקרטיה ולך תדע לאן זה יתדרדר, בסוף אני עוד אבקש להדיח את העוזרת בזמן שהמקסימום שאני יכול לעשות זה להדיח כלים במקומה. אמרתי שזה בכל מקרה מה שאני עושה, בגלל ההסכמים הקיבוציים שפוטרים את העוזרת מעבודה בימים א'-ה' ו/או בסופי שבוע ו/או כשהעבודה כרוכה במגע עם מים. היועמ"שית חשבה על זה קצת (לא באמת) והסבירה שאילו לא הייתי מעלה את הנושא אולי היא הייתה מסכימה להקשיב לי לפני שהיא פוסלת, אבל מאחר שאמרתי שאני לא מרוצה מהגנן הודיתי למעשה שאני רוצה לפטר אותו ועכשיו אני בניגוד עניינים וברור שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להרכין את הראש וללכת בשקט הביתה. זאת אומרת לצאת ממנו.
"ובכלל", היא נזפה בי, "מה זה המשל המכוער הזה שאתה מנסה לעשות פה, כאילו אתה בעל הבית ואנחנו בסך הכול פקידים שמחליטים עליך? זה לא הבית שלך, זה הבית של כל האזרחים, לא אתה תחליט פה".
"אדרבה ואדרבה", אמרתי, "לא אני ולא אתם תחליטו, רק העם יקבע".
"זה לא דמוקרטי", היא קבעה ושלחה אותי לשבת בחדר ואת העם לעמוד בפינה, ואז התעוררתי שטוף זיעה. איזה מזל שזה היה רק חלום.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com