חנה עובדיה, אמו של הלל עובדיה הי"ד, לוחם שריון שנפל בקרבות בצפון הרצועה לפני חודשים אחדים, מספרת בראיון לערוץ 7 על אישיותו יוצאת הדופן כפי שהתגלתה בבית הספר, בתנועת הנוער, בישיבה ובצבא.
את שמו של הלל בחרו לו הוריו מתוך הרצון לקרוא לבנם על שמו שלתלמיד חכם ארצישראלי הידוע במידותיו הטובות והמיוחדות, ולימים התברר עד כמה מידות אלה שייכות גם לבנם שלהם ששילב ספרא וסייפא באישיותו ובאורחות חייו. לאחר נפילתו, מספרת חנה, "מצאנו הרבה מחברות של חשבונות נפש ומחשבות שהוא כתב. הוא היה בחיפוש עצמי כדי לדייק את עצמו, לדעת במה הוא טוב כדי לתרום טוב יותר וכדי להשתפר. ככל שהוא התקדם הוא רצה לתרום במה שעם ישראל צריך".
החיפוש הזה אחר מה שנכון וטוב לעם ישראל חיבר את הלל לערכים ולרוח גדולה גם ותוך כדי שהוא פועל בעולם המעשה בהתנדבות ועשייה בלתי פוסקת. בעיניו של הלל, מספרת אמו, לא היה הבדל בין אדם לאדם, לא היו בעיניו אנשים שקופים, "הוא תמיד עזר ודאג לשים לב לכל אחד בהרבה הקשבה. החברים שלו מספרים שהם הרגישו את הגודל שלו, אבל אף פעם לא הרגישו קטנים לידו. הוא ידע לתת הרגשה טובה".
ברוח זו מספרת חנה על אירוע מקורס המפקדים בו היה בחיל השריון. על מנת לתרגל את מי ששימש כמפקד תורן זימנו מפקדי הקורס סיטואציות שיקשו עליו בעזרתם של צוערים אחרים בקורס שאמורים היו "להפריע" ולהקשות על אותו מפקד תורן. כאשר רצו המפקדים לשלב את הלל בכך לא מצאו דרך שבה ייראה שההפרעה של הלל אכן אותנטית ואמינה, "ולכן מה שנתנו לו לעשות זה לעזור יותר מדי".
עם רצינות העשייה של הלל הייתה משולבת גם שמחת חיים, "היה בו שילוב של צחוקים ושטויות בטיולים ובתנועת הנוער ומי שבישיבה ידוע היה שלא מבזבז רגע אחד של לימוד ובתיכון הוא זה שמסכם את השיעורים ומחלק לכולם", מספרת חנה ומוסיפה אודות חברים שאמרו למשפחה שאם הם צלחו את מבחני הבגרויות היה זה רק בזכותו של הלל שדאג לעזור בכל דרך.
על האתגר המורכב של סיפור קורותיו של בנה, אומרת חנה כי הדבר אינו פשוט עבורה, אך הלל עצמו נותן לה כוחות ובנוסף היא חשה צורך "להאיר על נשמות החיילים שלנו שחיו את הערכים ואת הרוח". לשאלת ההתמודדות של הסבים והסבתות עם נפילת הנכד לאחר שעלו לארץ ישראל מצרפת בתקווה ואמונה שהגיעו למנוחה ולנחלה, אומרת חנה כי אכן מדובר בהתמודדות לא פשוטה, אך החיים נמדדים לא על פי אורכם אלא על פי האופן בו האדם חי. "הוא מסר את הנפש גם בתוך החיים. כשאנחנו יודעים למה אנחנו חיים, למה אנחנו פה ולמה חשוב להילחם אנחנו מוצאים את הכוח".
חנה מספרת כי בעוד המשפחה יושבת שבעה, הגיע לאוהל המנחמים אדם שלא הכירו וגם לא הכיר את הלל, וסיפר שהוא מנהל תלמוד תורה חרדי ברמת בית שמש ואחר מהאבות של אחד התלמידים משרת במילואים במחנה שורה שם עברו עליו שעות קשות ואחד החיילים שנפלו ריגש אותו מאוד כאשר בכיס המדים נמצא כרך קטן של מסילת ישרים משומש מאוד ולצידו פנקס עם מחשבות כתב החייל. מתוקף תפקידם צריכים המטפלים בחלל לקרוא את הטקסטים שכתב על מנת לוודא שלא מדובר בחומר מסווג לפני שהפריטים נמסרים למשפחה. בפנקס קרא אותו איש מילואים מחשבות המעידות על עבודת ה' גבוהה. "הוא היה מופתע מכך שמסתובבים בינינו חיילים צעירים עם מחשבות גבוהות כאלה", מספרת חנה.
אותו מנהל תלמוד תורה שאל את איש המילואים לשמו של החייל שנפל, אבל אותו איש מילואים לא יכול היה לענות. כמי שהקפיד להגיע לניחומי אבלים שיקיריהם נפלו בקרבות הגיע אותו מנהל לנחם גם את משפחת עובדיה וכששמע על אישיותו של הלל קישר בין הדברים ושלח הודעה לאיש המילואים ובה שאל אם החלל שעליו דיברו הוא הלל עובדיה. התשובה הייתה כן.
מוסיפה חנה ומספרת על אישה שהגיעה למשפחה בימי השבעה וסיפרה על ילדה שבכתה ברחוב וניגש אליה בחור שניסה להרגיע אותה, אבל כשהיא לא שיתפה פעולה אמר לה שהיא לא חייבת לענות לו, אבל הוא יישב לידה עד שתירגע. במשך חצי שעה נשאר הלל ליד הילדה לאחר שהסביר לה שלכולם יש רגעי בכי, אבל גם הוא עובר. כך נשאר לידה עד שהיא נרגעה וחזרה הביתה.
מעולם הישיבה מספרת חנה על המפגש הראשון של הלל כתלמיד שיעור ג' עם החברותא הצעיר שזה עתה הגיע לישיבה, ועוד לפני שהחלו ללמוד בחר להגיע עם גלידה במקום ספרים והסביר שלפני שלומדים יחד צריך להכיר ולשוחח ואת זה יעשו עם גלידה ורק לאחר מכן ילמדו יחד. מאותה נקודה נוצר קשר הדוק וחם בין השניים.