חמשת הגדולים

רציתי לספר לכם קצת מה עבר עליי החודש, אבל היום כבר אי אפשר סתם לספר חוויות או תובנות, היום כל דבר צריך לתת בדירוג.

זה מה שהולך היום, לדרג דברים. ואני לא אחד שנלחם בטרנדים או נלחם באופן כללי. אז הנה הדירוג שלי לחמש הופעות הסטנד־אפ המעניינות והמרגשות ביותר שהיו לי בסבב אדר האחרון.

5. גבעת שמואל

ההופעה בגבעת שמואל נקבעה יחסית ברגע האחרון, מה שגרם לי לדאגה מסוימת לגבי כמות הקהל שתגיע. מפה לשם הגיעו 600 איש. מסתבר שכל מה שצריך כדי להוציא את תושבי המרכז מבתיהם זה לפרסם שיאיר יעקבי מגיע לעיר (פלוס לכתוב באותיות של קידוש לבנה "הכניסה חופשית"). המקום היה כל כך עמוס, שלמחרת בבוקר מצאו תנא קפוא על הארובה של האולם.

לפני ההופעה שמעתי מישהי אומרת לחברה שלה בטלפון: "נראה איך הוא, מקסימום נחתוך באמצע". היא נשארה עד הסוף. כי אני עד כדי כך טוב, או כי כל הפתחים נחסמו על ידי ההמון. לעולם לא נדע ואולי טוב שכך.

4. אולפנת בהר"ן

הופעות בתיכונים ובאולפנות זה כמו לתת ביס באוזן המן. יש מצב שתשחק אותה עם מילוי שוקולד, אבל סיכוי סביר יותר שתיפול על פרג. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות הסכמתי לשים נפשי בכפי ולהתייצב מול 420 בנות נפלאות (באמת!), לא לפני שאחת המורות העבירה לי רשימה של נושאים שעליהם לא כדאי לדבר: דייטים, זוגיות, פוליטיקה. בסוף מכל החומרים הקבועים נשארו לי חמש דקות על בעיות בגיר של האימפרזה. לא בדיוק עולמן של אולפניסטיות.

אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני אומר בקול שם של שכבה מסוימת תוך שאלת "איפה אתן?" אז הבנות מיד פוצחות במורל של עשרים דקות, כך שאפשר לחלוטין להעביר את חלק הארי של ההופעה בלי לדבר בכלל.

את שאר הזמן העברתי בדיבור מאולתר עם הבנות, וכך למדתי הרבה על האולפנה. למשל, שלאף אחת באולפנה אין חבר באופן רשמי, ובכל זאת מתרוצצות שמועות עקשניות על שמיניסטיות שממש אוטוטו מתארסות. פלאי פלאים.

3. יד בנימין

את ההופעה ביד בנימין סגרו איתי לראשונה לפני כמעט שלוש שנים, אבל היא נדחתה פעמיים. פעם אחת מסיבות טכניות ופעם שנייה בגלל נסיבות אישיות של חברי הקהילה. אבל אם יורשה לי, הטרגדיה האמיתית הייתה ששילמו לי על ההופעה הזאת כבר לפני שנתיים, כך שבערב ההופעה לא הצלחתי להבין איפה בדיוק המוטיבציה שלי להגיע. תגידו מה שתגידו על שוטף פלוס 60, אבל לפחות יש ליהודי למה לצפות, יש לו מוטיבציה להתייצב. מה אני אמור לעשות עם שוטף מינוס שנתיים? לא להרגיש פראייר?

הפרדוקס הזה לא נעלם גם מעיניו של אלעד, המארגן של הערב, שפתח את האירוע בהודיה ליאיר ש"הסכים באצילותו להגיע להופיע לנו אפילו שכבר שילמנו לו", שזו הדרך הכי יפה שאני מכיר להגיד תודה למישהו על זה שלא ברח לך עם הכסף.

גולת הכותרת של האירוע הייתה זוג עם שם המשפחה פרויכטפארגנברג, שם שאפילו אני לא הייתי מצליח להמציא. אגב, פרויכטפארגנברג בגרמנית משמעו "לחיים רכות", ולא כפי שחשבתי בהתחלה - "שם גרמני מבהיל שגורם לך להעריך את החיים בארץ ישראל תחת שלטון יהודי". מה הסיכוי.

2. לוד

אחחח לוד. שמונה שנים גרנו בה וכעת חזרתי אליה להופעה במערת הקשתות, מקום שלדברי הרכזת המקסימה אורית "ממש לאחרונה התחדש ברצפה". ללמדכם שבלוד שום דבר לא מובן מאליו.

היה מרגש על אמת לחזור לפגוש באנשים היקרים של העיר החשובה הזאת. הרגע המרגש ביותר נרשם כשגיליתי בקהל בחור ששמר איתי באחת מעמדות התצפית אי אז בתקופת הפרעות. סיפרתי לחברים איך במקור הייתי רשום לפטרול, אלא שאז הבינו שהעובדה הזאת נותנת זריקת מוטיבציה לפורעים.

כתצפיתן, אגב, לא הבאתי תועלת בכלל, חוץ מפעם אחת שבה תפסתי במשקפת נער ונערה צעירים מהגרעין מחזיקים ידיים. הקפצתי מיד את הרב סמט והאירוע טופל במהירות הבזק, לא לפני שעירבנו את משטרת ישראל ואת השב"כ.

1. מלון ציפורי, חפץ חיים

ולבסוף, למשהו מרגש באמת. כמה שבועות לפני פורים פנו אליי מארגון החסד 'מנוחה וישועה', שמלווה בין השאר משפחות שכולות מהמלחמה האחרונה. ביקשו ממני להגיע להופעת סטנד־אפ בליל פורים עצמו, ואני לא באמת יכולתי לסרב, אבל באותה נשימה חששתי מאוד מהאירוע הזה. איך אתה מופיע בפני אנשים שאיבדו הכול? איך אתה מאלתר עם הקהל הזה? ואם תיפול בלשונך? לפני ההופעה ניגשה אליי אחת האימהות השכולות ופתרה לי את הדילמה. "אל תרחם עלינו, תופיע רגיל רגיל", היא פקדה עליי ואני השתדלתי ליישם.

אבל ההופעה עצמה היא לא העניין. מה שהיה מרגש בשבילי היה להסתכל מהצד על ציבור של סרוגים וחילונים וחרדים שמתכנסים יחד מתוך אהבה ושותפות גורל. רק אחדות ראיתי שם, באופן שהזכיר לי מאוד את מה שראיתי בשלושת חודשי המלחמה הראשונים כשהסתובבתי על מדים בין בתי החולים והבסיסים השונים. תודעת האחדות הזאת נשחקה אצלי מאז, והיה משהו באירוע הזה שאיפס אותי לגבי מה באמת חשוב ואיפה הפוקוס שלנו צריך להיות.

נשאר רק לקוות שעם פתיחת המלחמה המחודשת תתרענן אצלנו גם הסולידריות והאחדות שקצת ברחה לנו מאז. הלוואי.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com