גיבור ישראל
במלחמות הקודמות, כמדומני, צמד המילים "גיבור ישראל" היה שמור ללוחמים מעטים שעשו משהו יוצא דופן במהלך המלחמה, אולי כאלה שקיבלו אחריה את עיטור הגבורה או עיטורים אחרים.
אם תכתבו בגוגל "מלחמת יום הכיפורים גיבור ישראל", יעלה לכם מיד שמו של אביגדור קהלני. במלחמה הזאת צמד המילים הללו מחובר שוב ושוב עם הנופלים במלחמה. לכל החללים אנחנו מצמידים את התואר "גיבור ישראל", ובצדק. הקלדתי "גיבור ישראל חרבות ברזל" ועלו לי כמה וכמה שמות של נופלים מהמלחמה הזאת.
מה הפך את כל הנופלים הללו לגיבורים? לא נפילתם, כי אם לחימתם. גם צורת לחימתם לא בהכרח עשויה לזכות אותם בעיטור הגבורה. עצם לחימתם ונכונותם להקרבה – זוהי הגבורה. כיוון שכך, הרי שהביטוי "גיבור ישראל" ראוי להיות מוצמד לא רק לנופלים, כי אם לכל חייל שלקח חלק במלחמה. אני יודע שכאשר יש שימוש רב מדי במושג כלשהו הוא מאבד מערכו, אבל מה לעשות שהתקופה הזאת יצרה באמת אינפלציית גבורה. וחשוב לזכור את זה על כל צעד ושעל – אנחנו באמת עם של גיבורי־על, וכמעט כל אדם שנמצא בסביבתנו הוא מגיבורי התקופה. לוחמים. תומכי לחימה. נשות חיילים. הורי חיילים. ילדי חיילים. שלא לדבר על פצועים, חללים ומשפחותיהם. של נעליך מעל רגליך כי הארץ אשר אתה דורך עליה – ארץ גיבורי ישראל היא.
משפחות בכנסת
אני רוצה לומר, בזהירות הראויה, משהו שלא מקובל לומר אותו בימים האלה: אני חושב שהכניסה החופשית וזכות הדיבור של משפחות חטופים ומשפחות שכולות בוועדות הכנסת ובמליאה צריכות להיבחן מחדש. אני מבין את הרגישות, אני מבין שיושב ראש הכנסת ויושבי ראש הוועדות רוצים לגלות רגישות כלפי מי שאין גבול לסבלם ומשלמים יותר מכולם את מחיר הכישלון בשמחת תורה שעבר. עם זאת, חופש הדיבור של קרובי משפחה הפך לחופש השיסוי. מותר להם לומר הכול, להקניט ולקלל נבחרי ציבור. אסור להפסיק אותם, לא משנה מה ואיך יאמרו, כי הפסקתם מיד תצולם ותשודר כקהות חושים של נבחרי הציבור. וכך, מי שקולני יותר, צעקני יותר ואלים יותר משתלט על השיח במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר.
אפשר להפגין בכל מקום בארץ, וגם בהפגנות הללו כדאי לאכוף כמה כללי דמוקרטיה בסיסיים. אבל להפוך את מליאת הכנסת, שהיא גם המראה הלאומית שדרכה רואים אותנו ברחבי העולם, לזירת קרב במעמד צד אחד, ולאפשר למשפחות שכולות לעמוד בגבן אל ראש הממשלה, לבזות אותו כסמל לאומי – אולי הגיע הזמן לומר לכל זה די.
שוויון דעות
האמת, אני לא חושב שלדעתן של משפחות חטופים או משפחות שכולות צריך להיות משקל רב יותר בשל מעמדן הנורא. להשמיע את צערן – בוודאי. לשתף בכאבן – בוודאי. להפגין ולנסות להשפיע ככל אזרח בישראל – אין ספק. אבל כשווים. למי שבנו נפל אין עדיפות בהכרעה האם לצאת למלחמה לעומת מי שבנו עלול ליפול באותה מלחמה. למי שבנו נחטף אין עדיפות על פני מי שבנו עלול להירצח או להיחטף, או שכבר נרצח על ידי מחבל ששוחרר בעסקה.
יש איזו מוסכמה שקולם חייב להכריע. אבל ראשית, זה אינו קול אחד, ושנית, דווקא בשל היותם נוגעים בדבר ומושקעים בו רגשית ונפשית בכל מאודם – הם לא יכולים לשפוט את כל השיקולים שנדרשים כאן.
כשם שברור שבוועדה שקובעת את הרכב סל התרופות אי אפשר לתת זכות דיבור בלעדית להורים של חולה במחלה מסוימת ובוודאי לא זכות הכרעה או וטו, מפני שבשל צערם הנורא הם אינם יכולים לראות את התמונה השלמה – כך ממש בהקשר שלנו.
אך טבעי שמי שבנו נפל על כיבוש צפון הרצועה לא ירצה שייסוגו ממנה כדי לא לחוש שבנו נפל לשווא, ואך טבעי שאדם יהיה מוכן למסור גם את כל שטחי עוטף עזה בשביל להשיב את בנו החטוף. הרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", ובדיוק בגלל זה דעתם אינה חשובה יותר מדעתם של אחרים.
אם נאמר שסבל אישי נותן משקל רב יותר לדעתו של הסובל – היכן עוצרים? כי איכשהו ההיררכיה שנוצרה היא משפחות חטופים ואחריהן משפחות שכולות. ומה עם משפחות פצועים שנושאות כאבים נוראיים מהמלחמה, ולפעמים ייסורים שקשים ממיתה – מדוע להן אין כניסה חופשית לכל ועדות הכנסת? בשורה התחתונה משפחות הסבל כולן ראויות לקבל מאיתנו חיבוק ענקי ללא הגבלה, אבל באשר להכרעות לאומיות לכל אחד יש קול שווה ואת הכנסת אסור להפוך לזירת הפגנות אלימה. מספיק אלים פה גם ככה.
סבל אזרחי
אם כבר בסבל עסקינן, אציין שבשבוע הקרוב חל שבוע המודעות לשכול האזרחי. את הרעיון הזה, שגם את השכול האזרחי יש להוקיר, הניעו והפכו למציאות פיני וברוריה רבינוביץ׳, הוריה של דסי שנפטרה מסרטן. דסי התפרסמה במאבקה למען רפואה הוגנת ובשירהּ ׳עיגולי השמחה׳. במהלך השבוע יתקיימו שיעורים, הרצאות וסדנאות כתיבה בזום. פרטים ניתן למצוא ברשת.
אנחנו חיים במדינה שבה השכול הלאומי זוכה להכרה עצומה ולחיבוק ציבורי מוצדק. חיבוק שמורגש מאז שקמה המדינה וביתר שאת כעת, בשעה שאנו נלחמים על נפשנו. החיבוק הגדול יותר למעגל השכול הלאומי מוצדק בעיניי. אנחנו חבים חוב עצום למי שמסר את נפשו על חיינו כאן, וכל מי שיוצא להגן על קיומנו צריך לדעת שאם חלילה יקרה לו משהו לא טוב, עם שלם יעמוד לצד משפחתו.
עם זאת, הלב היהודי רחב דיו בשביל לתת חיבוק גם למשפחת השכול האזרחי. במבחן הכאב – הסבל הוא אותו סבל, האובדן והגעגוע לא מבחינים בין לובש מדים לנפטר על אזרחי. לפעמים הכאב אפילו גדול יותר בשכול האזרחי, מפני שבנוסף לתחושות הקשות של האבל קיימת לפעמים תחושת סתמיות וחוסר משמעות. את הנופלים והנרצחים אנחנו עוטפים בידיעה שבמותם ציוו לנו, שלא נפלו לשווא והם מגש הכסף, אבל השכול האזרחי חסר פעמים רבות את המשמעות, ותחושת הסתמיות של מי שקרובו נדרס סתם כך על ידי מישהו שלא עצר בתמרור עצור מכאיבה עוד יותר. אז בצד החיבוק השנתי – חיבוק שבועי למשפחת השכול האזרחי, וחשיבה על אלה מסביבנו שאיבדו את היקר להם, זה יעשה רק טוב.
גבולות השכול האזרחי
לפני שנה וחצי פנה אליי מישהו בבקשה שאעביר שיעור לימוד לעילוי נשמת אימו. לא הכרתי אותו, ועל פי הקול הוא היה נשמע צעיר. התנצלתי, יש לי עומס עצום, אני לא יכול. אבל הוא אמר לי: חשוב לי מאוד שתגיע, אני יתום גם מאבא וגם מאמא. מול זה לא יכולתי לעמוד - והגעתי. פגשתי אדם שמבוגר ממני בכמה שנים. בדרך חזרה חשבתי לעצמי: רגע, גם אני יתום מאב ואם, וככה הפכתי עולמות בשבילו.
והנה לנו אחת הבעיות של שבוע המודעות לשכול האזרחי: מי במעגל השכול? מי שאיבד את הוריו בגיל שישים? עשרים? רק בזמן הלימודים? ומה לגבי אחים? בשכול הלאומי זה פשוט יותר – מי שאיבד את חייו כחייל מכל סיבה שהיא או נהרג בפיגוע טרור, מכיוון שרוב החיילים צעירים זה גם ממסגר את סוגיית הגיל, אבל באזרחי אין לדבר סוף.
אולי צריך למקד את השכול האזרחי במי שאיבדו את בניהם, משום שזו טרגדיה בכל גיל, ונדמה לי שגם בתורה הביטוי שכול נאמר רק על הורים. מכל מקום, לכל המשפחות היקרות, חיבוק גדול ומן השמיים תנוחמו.
לתגובות: liorangelman@gmail.com