האמת היא שאין שום צורך לחפש מתחת לבלטות הצדקות לפיטורי ראש השב"כ רונן בר.
זה המובן מאליו אחרי מחדל השבעה באוקטובר, ברמה שאין שום אפשרות אחרת.
גם רונן בר בעצמו מודה בכך, והודיע שיתפטר בבוא היום, רק שהוא עצמו הסתפק באמירת "יום יבוא" אז נתניהו הביא לו את היום.
ובכל זאת, צריך להצביע על כך שהכישלון של השב"כ לא נגמר במחדל השבעה באוקטובר. מאז אותו יום ולאורך המלחמה הארגון גרר איתו את הבעיות שאיתן הגיע מראש למלחמת הפתע הזאת, ולא הצליח (או לא רצה) לתקן אותן.
זה בולט קודם כול במבחן התוצאה. לישראל יש את כוח ההתערבות הטוב בעולם לחילוץ בני ערובה, הימ"מ, שגם הוכיח את עצמו בשני מבצעים שבהם הופעל. אלא שגם כוח כזה זקוק למודיעין מסוג מיוחד כדי להוציא לפועל מבצע חילוץ – כלומר מודיעין "זמן אמת" שיודע לתאר בדיוק היכן נמצאים החטופים ומי בסביבתם באותו רגע. במשך שנה וחצי, למרות אלפי עצורי חמאס ומציאות של כאוס כללי ברצועה, שב"כ לא הצליח לייצר יותר משני תוצרים מודיעיניים טובים מספיק שיובילו לחילוץ מוצלח. אגב, במבצע החילוץ מיוני 2024 בנוסייראת יש יותר מרמז אחד שה"מקור" היה השובים בעצמם שפנו לשב"כ ולא הברקה מודיעינית של הארגון, אבל זה עניין ששווה הרחבה בנפרד.
ועוד במבחן התוצאה: הידע של השב"כ לגבי מנהרות החמאס, בתחילת התמרון וגם ככל שהתמשך, היה מצומצם מאוד. הלוחמים בשטח גילו סוגי תוואים וקונסטרוקציות שהפתיעו את קהיליית המודיעין, ושאבו את הידע על המנהרות מתוך ניסיון והיכרות שרכשו תוך כדי לחימה. עיקר הפער היה בהיקף – ברפיח, למשל, מספר המנהרות שנמצא בפועל הכפיל ושילש את התוואים שהיו ידועים או משוערים מראש. כך היה גם בשאר הגזרות. לפער הזה הייתה משמעות בתכנון ההתקפות ובהיערכות מבחינת תחמושת וסד"כ, והרבה פעמים לוחות זמנים התארכו בגלל תוואי תת־קרקע מרכזי שנעלם מהמודיעין המוקדם. להערכת החסר הזאת הייתה השפעה גם על מבצע הצפת המנהרות, שכפי שניתן להבין לא נחל הצלחה גדולה.
לכישלונות המודיעיניים של שב"כ יש אב אחד, שנוסח על ידי הארגון עצמו בתחקיר על השבעה באוקטובר כך: "פערי גיוס והפעלת סוכנים אנושיים: לאור היעדר נגישות לשטח ועבודה 'מנגד' בלבד – התקיימו פערים בגיוס ובהפעלת מקורות אנושיים (יומינט) באופן שיכול היה להעיד או להתריע על מהלך חריג ברצועת עזה". במילים פשוטות, לארגון שהלחם והחמאה שלו הוא הפעלת סוכנים לא היו סוכנים איכותיים ערב הטבח, ומטבע הדברים לא נוספו לו סוכנים כאלה אחרי שפרצה המלחמה והחשדנות נסקה לשחקים.
סוכנים כאלה הם המפתח למידע שלא קיים במרחבי הסייבר, החוזי והאותות. זה הופך להיות קריטי כשאתה זקוק למודיעין "זמן אמת", שאותו יכול לספק לך רק סוכן שנמצא שם ועוקב אחר ההתרחשויות. זה ככל הנראה מה שהוביל להצלחות של המוסד בחיסול בכירי חיזבאללה עמוק מתחת לאדמה, וזה מה שהיה חסר לשב"כ בניסיון להוציא לפועל מבצעים לחילוץ חטופים. כן הדבר לגבי המנהרות, שחמאס הממודר נמנע מלשרטט מפות מלאות שלהן, כך שהדרך היחידה למפות אותן במדויק היא באמצעות מקורות בכירים שמגויסים לטובתך.
הכישלון בגיוס יומינט, כפי שאמרנו, לא השפיע רק על היעדר ההתרעה בשבעה באוקטובר אלא על כל מהלך המלחמה לאחר מכן, אך הוא מתחיל שנים ארוכות אחורה. בין השנים 2007-2005, לאחר שמדינת ישראל יצאה מהרצועה והודיעה שהיא מתייחסת אליה כישות זרה, והחמאס עלה לשלטון שם, התעורר ויכוח בתוך קהיליית המודיעין. היו שגרסו שעזה היא כעת מדינה בפני עצמה ללא נגישות ישראלית, ומשום כך האחריות עליה צריכה לעבור למוסד שהוא סוכנות הביון שאחראית על חו"ל. לעומתם, היו שאמרו שחמאס הוא ארגון טרור שפועל גם בגדה ולשב"כ יש היכרות מעמיקה איתו, ולפיכך התפקיד תפור עליו. היו בוויכוח הזה, כמתבקש, גם הרבה יצרים ואגו. בסופו של דבר הכף הוכרעה לכיוון השב"כ.
הבעיה המובנית בהחלטה הזאת ברורה: שיטת ההפעלה של השב"כ כוללת מפגשי פנים אל פנים של רכזים עם סוכנים ומקורות, ומתבססת הרבה על הסתובבות בשטח. בעזה האפשרות הזאת לא קיימת. שם נדרש גיוס של סוכנים מרחוק, או אפילו הפעלת מרגלים – מומחיות שאין לשב"כ. מול זה צריך לשים את שיטור הפנים הרצחני של חמאס, שהיה לסמל המסחרי של סינוואר, שהרתיע עזתים מלשתף פעולה עם ישראל. מהר מאוד הפעלת היומינט של שב"כ בעזה הסתכמה בתחקור של פועלים וחולים שנכנסו לישראל – גורמים שוליים ברצועה, שגם כך מסומנים מראש על ידי החמאס כחשודים. בתוך שנים בודדות התקבע השב"כ על הפעלת "מודיעין מנגד" בלבד, כשהוא יודע שהוא חסר את הכלי העיקרי שלו כארגון ביון ברצועת עזה.
השב"כ אינו יכול להצטדק ולומר שעשה כמיטב יכולתו במסגרת התפקיד שהוטל עליו. הדיון על האחריות בעזה לא הסתיים בשנת 2007. ככל שהחמאס התעצם והברחות הנשק גברו, התחדשו הדיונים על חלוקת האחריות. אבל גם שם, האגו גבר. העיתונאי עמיר רפפורט דיווח ב־2014 על "מתיחות גוברת בין הארגונים", על רקע "כישלונות מודיעיניים" של השב"כ כבר אז. בראש ובראשונה סומן הכישלון לאתר קצה חוט על גלעד שליט במשך שנים ארוכות בתוך תא שטח קטן כל כך. זרע הפורענות הזה, שצמח להיות כישלון באיתור מאות חטופים בשנה וחצי האחרונות, לא גרם לשב"כ לכפוף ראש בהכנעה ולבקש עזרה.
הבעיה הזאת המשיכה להטריד את קהיליית המודיעין. מדי פעם עלה שוב הרעיון להעברת אחריות. לעיתים דובר על הפעלת אמ"ן ויחידה 504 שלו בתוך הרצועה, ולעיתים על המוסד, אבל בכל פעם שב"כ עמד על הרגליים האחוריות ונותר האחראי הבלעדי. בריאיון ל'מקור ראשון' באוקטובר 2023, אמר ראש המוסד לשעבר יוסי כהן להודיה כריש־חזוני כי "עזה ממש לא הייתה בתוכנית העבודה של המוסד. למרות שפעם רציתי להיכנס לרצועת עזה, אבל זה די נמנע". כלומר, גם בין השנים 2021-2016, שנות כהונתו של כהן כראש המוסד, הרעיון ההגיוני והמתבקש הזה עלה, כמענה למחדל ששב"כ הודה בו בפה מלא, אבל "נמנע". כהן לא פירט, אבל מובן מדבריו שהיה מי שמנע אותו. מתוך כל האפשרויות, זה יכול להיות רק שב"כ עצמו.
את כל זה אני מונה ככשל ראשון מתמשך בכהונתו של בר, גם אחרי שהחליט לדבוק בכיסא אחרי השבעה באוקטובר. הכשל השני הוא הדבקות העקשנית בקונספציה. אם נקרא את תמצית התחקירים של שב"כ לעומת התמצית הצה"לית, נמצא שם הבדל מהותי. צה"ל, עם כל הבעיות שיש בתחקיריו, הודה ביושר שאגף המודיעין שלו והפיקוד הבכיר לקו עמוקות בתפיסת האויב וניהול המלחמה בו. התחקיר הודה שטעו בהבנת המוטיבציות של חמאס, שחשבו שאפשר לקנות אותו בהטבות כלכליות, שהמודיעין התרחק מהבנת המנטליות וצורת החשיבה האסלאמיסטית־רדיקלית ושהייתה תפיסה שניתן להתנהל מול הארגון.
בתחקירי השב"כ, לפחות במה שפורסם מתוכם, לא רק שאין הודאה בטעות אלא יש גם האשמת הקורבן בסגנון השישה באוקטובר. בין "הסיבות המרכזיות לבניית כוחו של חמאס שאפשרו את היציאה למתקפה" שמפורטות שם, מופיעה הסיבה: "משקלם המצטבר של הפרות בהר הבית, היחס לאסירים והתפיסה כי החברה הישראלית נחלשה בגין הפגיעה בלכידות החברתית". "כל אלו היו זרזים להחלטה לצאת למערכה", קובע הדוח. הנה כי כן, בניגוד להכאה הצה"לית על חטא, השב"כ סבור שההתגרות הישראלית היא שהלהיטה עלינו את רצחנות החמאס, ומכאן שמשטר קפדני יותר בהר הבית היה מונע את התאווה הרצחנית של הארגון. הם עדיין חושבים שעם קצת יותר בקלאוות בכלא אשל וקצת פחות יהודים שממלמלים "שמע ישראל" מתחת לשפם בהר הבית סינוואר היה מקדיש את חייו לשיפור רשת הביוב בג'באליה.
את רונן בר צריך לפטר מכל הסיבות שבעולם. אבל אם צריך לבחור סיבה שתייחד את פיטוריו משאר הפיטורים שכבר התרחשו, זו הדבקות המתמשכת שלו ושל הארגון שהוא עומד בראשו ברעות החולות שהובילו אותם לכישלון, הן בפן התפיסתי והן בפן המבצעי.
תרימו טלפון כשעזה בידינו
על פניו, כמעט כל התנאים השתנו לטובת ישראל בסיבוב המכריע נגד חמאס. ממשל ביידן, שהתרברב בכפיית אספקה הומניטרית לאויב מהיום הראשון למלחמה ועצירת משלוחי הנשק לישראל, התחלף בממשל טראמפ שמאפשר לישראל כבר שלושה שבועות לחסום את הסיוע ההומניטרי ומעביר משלוחי פצצות ללא הגבלה. צה"ל נמצא במצב אופטימלי מבחינת מודיעין שאסף על עזה, רמת מוכנות, אורגניות וניסיון קרבי של הכוחות, שקט שהשיג בזירות האחרות ובעיקר ריסוק מלא של מחסום הפחד מפני תמרון ברצועה. השכבה שהובילה את מערכת הביטחון למחדל הנורא ולכישלון היחסי בסיבוב הלחימה הראשון נשלחה כולה לעשות לביתה והוחלפה באנשים שנתניהו בחר, כולל ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, הרמטכ"ל, שר הביטחון וכעת גם ראש השב"כ. לפי החישוב על הנייר, כל הכוכבים הסתדרו לטובת ישראל.
הנתונים האלה אינם פרס לממשלה. בדיוק ההפך – הם עלולים להיות מכת המוות בשבילה אם שוב תפשל. במשך שנים ארוכות השתמשו ראש הממשלה נתניהו והממשלות שהרכיב בטקטיקת ההשלכה בכל תחום שכשלו בו. מבג"ץ ועד ראש השב"כ, כולל כל גורם אפשרי באמצע, הוצגו כאחראים לטרור שהרים ראש, לחוסר המשילות בדרום ובצפון, לשלטון הפקידים שהשתלט וליישובים שלא הוקמו. המגמה הזאת נמשכה גם אחרי האסון הנורא של שמחת תורה, בצדק כמובן, והפעם הניבה פירות. כולם סולקו. אין יותר מכשולים, לכאורה. ימות המשיח הגיעו.
מצד האמת, המחדל של השבעה באוקטובר מערער את יסודות המדינה בצורה כל כך עזה, שהוא דורש גם את התפטרות הממשלה והליכה לבחירות לצורך זכייה מחדש באמון הציבור. בתחילת הדרך נבחרי הציבור לא הכחישו את זה, אך טענו שבזמן מלחמה זו תהיה מתנה לאויב, וצדקו בטענתם. הפרשנות לשאלה מה היא מלחמה ועד מתי היא אורכת קיבלה הרחבות אחר הרחבות. גם הפסקת האש ששררה כאן יותר מחודשיים נכללה מבחינת הממשלה תחת הכותרת "מלחמה". יש מקום לדון בזה, אבל זה כבר מיותר. השבוע האש חזרה, כך שאנו שוב במלחמה.
אבל זו כבר, כלשון השיר, חייבת להיות המלחמה האחרונה. כשכל התנאים נשלמו וכל האשמים האחרים סולקו, האחריות מעתה היא רק על הממשלה. תירוצים לא יתקבלו והשלכות אשמה לא יסולחו. גם מריחות הזמן בסגנון ללכת בלי ולהרגיש עם, אומנותו הגדולה ביותר של ראש ממשלתנו, לא יעברו אצל קהל הבוחרים. זה פשוט מאוד: בחודשים הקרובים אנחנו רוצים לראות מהלך צבאי שיכלול כיבוש מלא של הרצועה, השלטת משטר צבאי ישראלי שיביא לחיסול חמאס, החזקה בשטח ללא הגבלת זמן במודל אזור החיץ הסורי והנעת חזון טראמפ לעזה בצורה מעשית וזריזה. ככל שיגיעו תוך כדי הלחימה הצעות מעשיות מחמאס לשחרור חטופים במתווים דומים לעסקה של נובמבר 2023 – יש לקבלן בברכה.
זה ידרוש ממנהיגי הציבור שלנו אומץ ותעצומות נפש. התמונות שיופצו מעזה יגררו לחץ בין־לאומי, יולידו עוד צווים והצהרות של בתי דין לצדק, יגרמו לתסיסה פנימית ולמחאות רמות, אולי אפילו יגלשו לחיים האישיים שלהם. אבל את זה בדיוק אנחנו דורשים מהם. את חיילינו אתם שולחים להסתכן ולהיהרג, אז גם על נפשותיכם אל תחוסו. הכפרה היחידה על אסון השבעה באוקטובר, עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה, תהיה בחיסול מוחלט ובלתי הפיך של האיום העזתי. אנחנו לא רוצים לשמוע עוד פעם שר ביטחון שמספר איך "הכינו בעוצמה", לא סרטונים על רבי קומות שקורסים, לא גרפיקה של סגן ראש חוליה במערך ההינע הדיפרנציאלי של זרוע הים בחמאס שחוסל. מכל אלה כבר שבענו. תרימו טלפון כשעזה בידינו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com