בשבוע שעבר השתתפתי בכנס שנערך בבית הנשיא, שמטרתו טיפול בסוגיית הקיטוב. את הכנס יזמו ארגון פנימה, פדרציית ניו־יורק וקרן רודרמן.
לא היה צריך לראות את הנתונים והניתוחים שהוצגו שם כדי לדעת שחלקים גדולים בציבור מבקשים לצמצם את הקיטוב בעם שהיה עוד לפני שבעה באוקטובר וביתר שאת אחריו.
אחסוך מכם את כל הדיבורים היפים ואתמקד בשתי הצעות מעשיות שהעליתי שם. שתיהן פשוטות יחסית ליישום ולא צפויות להיתקל בהתנגדות האופוזיציה, מערכת המשפט ושאר מתנגדים אוטומטיים.
ההצעה הראשונה היא ביטול השימוש הגורף בכלי המשמעת הקואליציונית. מה הקשר? אסביר. לא הרבה יודעים, אבל החלת משמעת קואליציונית על כמעט כל הצעת חוק החלה רק לפני כעשור, כחלק מהעברת סמכות ההחלטה בדבר עמדת הקואליציה על כלל החוקים לידי ועדת השרים לחקיקה. לפני כן היה חופש הצבעה מסוים למפלגות ולחברי הכנסת בהתאם לסדר היום שלהם, וכתוצאה מכך גורלן של הצעות חוק לא נקבע רק לפי שאלת עמדת הקואליציה, אלא בהתאם לרוב הקיים בכנסת להצעה.
למעשה, השימוש הקבוע במשמעת קואליציונית מביא להצבעות רבות שלא לגופו של עניין, אלא בהתאם לפוזיציות ולעמדות אוטומטיות. שיח אוטומטי של פוזיציות מגביר קיטוב, בעוד במציאות שבה השימוש במשמעת קואליציונית נעשה רק במקרים מעטים, הצעות חוק שונות מאגדות סביבן קואליציות אד־הוק ששוברות את קווי הקואליציה-אופוזיציה המוכרות, ומדגימות לציבור כיצד החלטות מתקבלות בהתאם ליחסי רוב-מיעוט התואם באופן ספציפי את הסוגייה הנדונה.
ההצעה השנייה קשורה לתובנה שעלתה בכנס לגבי השלטון המקומי, שבו תופעת הקיטוב קיצונית הרבה פחות. עמיתיי לשולחן העגול העלו כמה הסברים להבדלים בין השלטון הארצי לשלטון המקומי, ואני ביקשתי לעמוד על שני הבדלים שלא הוזכרו.
ראשית, בשלטון הארצי אנו סובלים ממערכות בחירות תכופות, ובאופן יותר ספציפי, עברנו חמש מערכות בחירות בתוך ארבע שנים, ואלו העכירו את השיח הציבורי ללא הרף. מערכת בחירות גובה מחיר חברתי בשל השיח המפלג שמגיע עימה. לא במקרה בחירות אמורות להתקיים רק פעם בארבע שנים. הבחירות המקומיות נערכות רק אחת לחמש שנים, ואחרי כל מערכת בחירות הטונים יורדים, קואליציות מוקמות והחיים ממשיכים.
שנית, בפוליטיקה הארצית אנו סובלים בשנים האחרונות מחרם פוליטי נוקשה (הידוע בשמו "רק לא ביבי"). חרם זה יצר שתי תופעות בעייתיות. האחת היא אי הכרעה בבחירות והליכה לסבבי בחירות חוזרים. השנייה היא הפגיעה ביכולת להקים קואליציות מגוונות, והפיכתן של כל המפלגות לשחקניות ללא יכולת תמרון פוליטי. חוסר יכולת התמרון הפוליטי גורם לכך שלמפלגות השונות אין מה להפסיד, והן מרגישות בנוח להשתלח במפלגות שלא מהמחנה שלהן, שכן ממילא אין היתכנות פוליטית לישיבה עתידית באותה קואליציה, או אפילו לשיתוף פעולה בקידומו של חוק כזה או אחר. במילים אחרות: החרם הפוליטי מביא לשיח של אנחנו והם, כשהאנחנו הוא תמיד אותו אנחנו, וההם הוא תמיד אותו הם. מכאן קצרה הדרך להפיכתם של יריבים פוליטיים זמניים לאויבי העם.
גורם נוסף שמגביר קיטוב הוא כפייה. כשאזרחים חשים שהשלטון כופה עליהם החלטות לא סבירות בעיניהם, הניכור בין המחנות הפוליטיים גדל. תרופה יעילה נגד כפייה היא חירות, ודרך נהדרת להגביר חירות קשורה למערכת היחסים בין הפוליטיקה הארצית לשלטון המקומי. ככל שהשלטון המרכזי מקבל יותר החלטות, הסיכוי שאזרחים רבים יותר יחושו כפייה גדול יותר. לעומת זאת ככל שהשלטון המרכזי יאציל מסמכויותיו על השלטון המקומי, גדל הסיכוי שהרשות המקומית תקבל החלטה שתתאים לרוח התושבים החיים בה, וכך תחושת הכפייה תקטן ותחושת החירות תועצם.
ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי הוא לא מובן מאליו, שכן זה לא טבעי לשרים ולחברי כנסת לוותר על כוחם, אבל זהו מהלך שירחיק מהם ביקורת ציבורית, יפחית את הקיטוב בעם ויסייע להרוויח מחדש את אמון הציבור.
אף אחד לא יודע מתי ייערכו הבחירות הבאות, אבל נראה כי בציבור הרחב קיים סנטימנט חזק להצבעה למי שיניפו את הדגל של הפחתת הקיטוב. הסנטימנט הזה וההצבעה בעקבותיו יוכלו להכריע את זהות המנצחים בבחירות הללו. במיוחד לחברי הממשלה והקואליציה כדאי להיערך לכך מבעוד מועד, אם לא כדי לאחד מחדש את העם, לכל הפחות כדי להבטיח את הישרדותם הפוליטית.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית וסמנכ"ל פורום קהלת