מאז שהחלה מלחמה קשה וארוכה זו, נשפכו נחלי דיו בדיונים על המהלכים הנדרשים לניצחון על האויב מבלי לוותר על הניסיונות להציל את השבויים.
כמי ששירת בקו ראשון לא מעט זמן, אני המום ואף חש פגוע מהעובדה ששאלה בסיסית ביותר לא נשאלה כדבעי, והיא: האם ראוי להציל אזרחים משבי כאשר הצלה זו תסכן אזרחים אחרים?
מדוע לא הובאה בחשבון הסכנה לחיילים שנוצרה כתוצאה מעסקאות עם האויב, ושהם ייחשפו אליה כאשר יידרשו לשוב לכבוש שטחים שננטשו בעקבות העסקאות?
איני היחיד שחש כך, אפילו מפקד הימ"מ לשעבר, שבנו נפל בפעולה נועזת של הצלת שבויים, מחה נמרצות נגד הגישה הזאת - גישה המקריבה בעיוורון טוטאלי חיילים נפלאים כדי להציל אפילו גופות של שבויים.
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט המחיש בצורה הטובה ביותר גישה זו לפני כשבועיים, כאשר הביע את דעתו על עסקת שליט, והוא ציין כי "באופן אישי לא אהבתי את העסקה", משום שלדבריו "גלעד שליט היה חייל חמוש, ואי אפשר לקרוא לו 'הילד של כולנו'".
לפי תפיסתו, תפקידם של החיילים הוא להסתכן כדי להגן על האזרחים, ולכן אין זה ראוי לסכן אזרחים על ידי שחרור מחבלים כדי להציל חייל שנפל בשבי.
לעומת זאת, לטענתו, בעסקה הנוכחית אין דבר ראוי יותר מלסכן חיילים לשם הצלת אזרחים. גישה בלתי מוסרית זו היא בניגוד מוחלט לרוח התורה, ונשתדל להוכיח זאת בקצרה.
כל דבריי עד כה היו ברמה עממית ופשטנית, אך מבחינה תורנית אין מקום לכל הבחנה בין 'אזרח' ל'חייל', וזאת משתי סיבות: ראשית, המילה "צבא" בתורה אינה מציינת ארגון קבע המאגד חיילים, אלא פירושה "הקׅיבוץ לעשות מלחמה" (ספר השורשים לרבי יונה אבן ג'אנח), כלומר התכנסות אנשים בשדה הקרב בעת מלחמה. שנית, המתכנסים בשדה הקרב הם "כל זכר... מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר א, ב-ג), כלומר כל הגברים בני 20 עד 60. העובדה שכל הגברים נדרשים להילחם במלחמות ישראל שוללת את ההבחנה בין אזרח לחייל, וכל אזרח נדרש להיות חייל בשדה הקרב ולהגן על עמו.
אומנם רק הגברים מצווים להילחם בשדה הקרב כאמור, אך אין זה מפני שתפקידם הוא להגן על הנשים והילדים. אדרבה, כאשר עם ישראל יוצא למלחמה, בין מלחמת הגנה ובין מלחמת התקפה, העם כולו מגויס - גברים, נשים וטף. כל אחד תורם את חלקו למאמץ המלחמתי בהתאם ליכולתו: הגברים בחזית, והנשים וילדים בעורף. וכך ניסחו זאת רבותינו (סוטה פ"ח מ"ז): "במלחמת חובה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
היום לצערנו הרב רק מיעוט מהעם מתגייס לתפקידי לחימה ומסתכן במלחמות ישראל, בניגוד מוחלט לעמדת התורה. לאור מצב עגום זה נדרשים אזרחי העורף ביתר שאת לראות במסירות נפשם של הלוחמים דבר הרחוק מלהיות מובן מאליו. בניגוד לעמדתם של גדי אינזקוט וההנהגה הנוכחית, שלפיה חיי האזרחים קודמים לחיי החיילים בסדר העדיפויות, חלק מחכמי ישראל הסבירו שהגישה צריכה להיות הפוכה. דוגמה לכך היא עמדת הרב שלמה גורן, שמצד אחד התנגד להצלת אזרחים משבי תמורת שחרור מחבלים, אך מצד שני שקל אפשרות זו במקרה שהשבויים הם חיילים, מכיוון ש"אין מחיר לחייהם של חיילינו שנפלו בשבי בשליחותנו ובמילוי תפקידיהם הלאומי והצבאי" (תורת המדינה עמ' 346).
אין ספק שבשדה הקרב החיילים נדרשים להסתכן למען השגת מטרת המלחמה, שהיא מאז שחר ההיסטוריה - ותישאר תמיד - השמדת האויב. אולם אנו החיילים מקו ראשון רשאים לצפות ואף לדרוש מהנהגתנו לעשות כל שביכולתה כדי להימנע מסיכון חיינו למטרות שאינן מחויבות ומוצדקות בהכרח. חיי הלוחמים חשובים לא פחות מחיי האזרחים שאינם לוחמים, ועל הנהגתנו לפעול בהתאם לכך בשדה הקרב.