בפרשה הקודמת, כי-תשא, קודם חטא העגל, נאמר שהשבת 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' -'שבת וינפש'. מודגש כי השבת היא מזון לנפש ולנשמה.
פרשתנו, פרשת ויקהל, פותחת אף היא במצות השבת. 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם', שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה''... אומר רש"י, 'ויקהל משה' – היה זה למחרת יום הכפורים כשירד משה מן ההר. והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דבורו. הוסיף בעל-הטורים, לפני 'ויקהל', הקהלת הציבור, נאמר בסוף 'כי-תשא', כי קרן אור פני משה. רמז הוא לקרינה המיוחדת הקיימת בזכות מאור השבת. רמז הוא לכך שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע דרשה. ובכלל, יש בשבת סגולה להקהיל את בני המשפחה, להקהיל את כל קהילות ישראל ואף אף להקהיל, כמו בפרשתנו, את כל עדת בני ישראל.
כך גם מובא בילקוט שמעוני, בשם רבותינו בעלי אגדה האומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל', אלא זאת בלבד. אמר הקדוש-ברוך-הוא: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי-מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי-תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום: הלכות פסח - בפסח, הלכות עצרת - בעצרת, הלכות החג - בחג, אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקדוש-ברוך-הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי. [פרשת ויקהל רמז ת"ח]
ועוד מלמדת אותנו הפרשה יסוד חשוב נוסף. 'שֵשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת'. היינו, בששת ימי המעשה ציוונו בורא-עולם לעשות מלאכה. ומחויבת היא העשייה בששת ימי המעשה כמו השביתה בשבת. כרוכים ירדו לעולם במתן תורה. כאמור בעשרת הדברות, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקיךָ' . כשם שישנה מצווה לשמור את השבת ולא לעשות בה כל מלאכה, כך רצון ה' מהאדם לעבוד בששת ימי המעשה. כפי שקראנו בפרשת בראשית, 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקים לַעֲשׂוֹת'. עשיית האנושות, יש מיש, משלימה את הבריאה שברא בורא עולם יש מאין.
ההבדל בין מעשה חטא-העגל לעשיית הכרובים שבמשכן, אומרים חז"ל, הוא בכך שאת עגל-הזהב גם לשיטת האבן-עזרא, שחלילה חלילה לומר שעשה אהרן עבודה- זרה, וגם ישראל לא בקשו עבודה-זרה, רק חשבו, שמת משה שהסיעם מים-סוף. אך גם לשיטתו, זאת ודאי לא ציווה ה' לעשות. ולהבדיל, את המשכן ואת כליו, ציווה ה' גם ציווה לעשות. ואכן, פעמים רבות מופיעות במלאכת המשכן המילים ויעש, או ויעשו, כאשר ציוה ה' את משה.
אשר על כן, ודאי כך יש להתייחס גם לגבי ציווי ה': 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד', ולראות במלאכה בכל ששת ימי המעשה קיום ציווי אלוקי, איש איש ומלאכתו, כי גם זאת ציווה ה'. ודומה כי הוא הציווי במצוות 'פרה אדומה'. חוק חקקתי גזירה גזרתי. חוק שעליו אמר שלמה המלך: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. אך זהו כן רצון וציווי ה'.
ברוח זו אומר רַבָּן-גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי-יְהוּדָה הַנָּשִׂיא במסכת אבות: יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ ,שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם; שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. מפרש הרמב"ם, בדרך-ארץ , זה העוסק בפרנסה. נימוק נוסף לעיסוק במלאכה נמצא בדברי רבי-עקיבא במסכת פסחים , 'שבעה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו... ועשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות'. ורבי יוחנן מסר כלל זה בשם אנשי ירושלים.
כך גם בדברי הרמב"ם ביד החזקה: לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות [זרעים, מתנות עניים י,י"ח]. בדומה כתב הטור, בנו של הרא"ש, הלוא הוא 'בעל הטורים' ['יורה-דעה', סימן רנ"ה]: לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. אם הנוסח הקודם היה 'עשה שבתך חול', היינו שיש לאדם לטרוח לפרנסתו גם במחיר פגימה חלילה בקדושת השבת, הרי שבמסכת פסחים [קי"ג.], מופיע משפט דומה, אך הפעם הלשון מתייחסת לסוג העבודה, שעל אדם להתפשר, ובלבד שלא יזדקק לבריות, והיא - פשוט נבלה בשוק, ואל תצטרך לבריות.
באבות דרבי נתן [יא] נאמר: שמעיה ואבטליון קבלו מהם: שמעיה אומר, אהוב את המלאכה. כיצד, מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה, ואל יהי שונא את המלאכה. כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקיךָ' [שמות כ]. יתר על כן, מובא שם באופן שאינו משתמע לשני פנים, על הפסוק 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' [שמות כה, ח] - תניא, רבי טרפון אומר, גדולה מלאכה, שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' [אבות דר"נ, י"א]
ועוד הביא שם את דברי רבי-עקיבא האומר: עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל, [וניצל], מן המיתה, ועתים שאין אדם עושה מלאכה, ומתחייב מיתה לשמים.
רבי ברוך הלוי עפשטיין מפינסק, בעל התורה-תמימה, כותב שעל הפסוק זה 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ', לא נתבאר טעם המצווה ולא עונש המיתה עליה. אך אולי, אומר הוא, ניתן לבאר זאת כך. נאמר 'וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ' אך לכאורה כבר בתחילת הפסוק כתוב 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד', לשם מה אפוא הכפילות? אלא שכוונת הכתוב היא ללמדנו, שכל מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויעסוק בהם! מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה! וממשיך בעל התורה-תמימה ואומר, שכיוון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אף על פי שאין לו אפילו מלאכה הצריכה לו, בכל זאת עליו להשתדל למצוא לו איזו שהיא מלאכה, אף מלאכה שאינה צריכה לגופה עתה, ובלבד שלא ילך בטל ולא ימות. [הביטוי כאן של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', משמעו כמו מה שקראו פעם 'עבודות מע"ץ'...] וזוהי משמעות האמרה, "גדולה מלאכה שמחייה את בעליה - מחיה ממש!" יש לומר אפוא שהקב"ה ציווה על עבודת האדם, כדי שלא יגרום מיתה לעצמו. ובמילים אחרות, כוונת אבות דרבי נתן היא, שהבטל ממלאכה בששת ימי המעשה, מתחייב בנפשו, מפני שמקרב בכך את מיתתו.
כך הוא לגבי כל אדם מאומות העולם, כפי שנאמר 'לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ', 24/7. אבל ישראל נצטוו שיום השביעי אצלם יהיה שבת לה', כל מלאכה לא תעשו. כי השבת מחיה את הנפש היהודית, ככתוב 'שבת וינפש', ובקדשם אותה, יזכרו הם את מעשה בראשית ואת יציאת מצרים.
'שֵשֶׁת יָמִים תֵֵּּעָשֶׂה מְלָאכָה', נאמר תֵֵּּעָשֶׂה מלאכה, ולא נאמר תַּעֲשֶׂה מלאכה, בפתח. וכי המלאכה נעשית מאליה, כמו שיש לא מעט שחושבים כך? אומר אור-החיים הקדוש, מלמדנו הפסוק שאף אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת אסורה. אך הרב שלמה גאנצפריד זצ"ל, מחבר 'קיצור שולחן ערוך', שחי לפני כ 175 שנים, כותב בספרו אפיריון, שהשקפה אמונית יפיפייה נלמדת מכאן, והיא שעל ישראל להאמין באמונה שלימה, שהפרנסה קצובה לכל אדם מן השמים, ואינה תלויה בכמות ההשתדלות של האדם. גם זה השובת בשבת ומאידך משתדל לעשות מלאכה בכל ששת ימי המעשה. אל יעלה בדעתו שהוא בעצמו, בכל חוכמתו ומעשיו הצליח במלאכתו, אלא עליו להאמין שכל הברכה היא מאת הבורא ית' וכאילו מלאכתו נעשית מאליה. מנוחת אמת ואמונה - כך יש לראות את מנוחת השבת מחד ועבודה ששת ימי המעשה מאידך.
בדומה כתב הרבי מלובביץ בפרשתנו - המלאכה והעבודה, בהיעשותן על-פי התורה ולשם-שמים - אף הן בבחינת עבודת ה'. אך בכל זאת יש עיקר ויש טפל. 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. הדגש הוא על 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ', הידיים, הכפיים. כלומר, את כוחות העשייה, יש להשקיע בעסק ובמלאכה, אבל את עיקר הראש והנפש יש לשמור פנויים לתורה ולעבודת ה'. כשכך פועל האדם, זוכה הוא להמשך הפסוק – 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ', ההשתדלות, יגיע כפיך, בידי האדם, וההצלחה, וטוב לך, בידי שמים.