ברשימה שפורסמה בעיתון "הקיבוץ" מתח עזרא דלומי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, עיתונאי וחבר צוות במכון ממר"י, ביקורת על "עסקני השלום המקצועיים, שהשלום הפך אצלם ממטרה קדושה לסוג של בילוי ותעסוקה".
ברשימתו כתב דלומי: "לפני כשנה, בהרצאה במכון ממר"י, שבו אני עובד, הודה פרופ' שלמה בן עמי כי בטאבה לא היה סיכוי להגיע להסכם'", ולנוכח תהייתו של מישהו מהקהל על הדברים, באמרו אליו: 'והרי אמרתם שחסרו לכם שבועיים', השיב בן עמי כי 'לפני בחירות מספרים כל מיני דברים'.
"את השקר בדבר 'כמעט הסכם' בטאבה הוליך יוסי ביילין", קבע דלומי. לדבריו, ביילין הציג את טיוטת ההסכם לפתרון בעיית הפליטים שהגיש לערביי הרשות, הצעה הקרובה לזו המוצגת עתה בהבנות ז'נבה, אך כשנשאל ביילין מה הציעו ערביי הרשות הוא סירב לפרט בטענה כי אינו מוסמך לעשות זאת. העיתון "אל איתיחאד" גילה את התשובה כי התביעה הערבית הייתה ל'זכות שיבה מלאה ובלתי מותנית, על פי החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם'".
במאמר ציין דלומי כי מי שהיה אמור לקבל בזרועות פתוחות את תוכנית ז'נבה הוא עמי איילון, שותף ל"תכנית שלום" משלו, התוכנית שגיבש עם סרי נוסייבה, אך איילון הביע התנגדות לה ואמר: "ה'הבנות' יותר משנועדו לקרב את השלום נועדו להפיל את ממשלת ישראל ולקרב את יוזמיהן אל השלטון".
"הבנות ז'נבה", כותב דלומי, "הן אוסלו סימן 2. עם אותה יהירות של יודעי כל ועם אותן סכנות, אלא שהפעם דאגו לעמעמן. קלות הראש שבה מתייחסים ביילין וחבריו למשמעות התביעה של ערפאת ואש"פ למימוש זכות השיבה מעוררת חרדה. מי שבז לעקרונותיו שלו עצמו יכול להבין שכך נוהג גם הצד השני. על קלות הדעת הזאת שילמו בעשור האחרון אלפי ישראלים ופלשתינים בחייהם".
בסוף רשימתו כינה דלומי את ביילין ואנשיו "עסקני שלום מקצועיים, שהשלום הפך אצלם ממטרה קדושה לסוג של בילוי ותעסוקה שיש להנציח את קיומם בין הפגודות של טוקיו לבקתות היער של שוויץ, לתפארת בעלי ההון של אירופה, הדואגים לערפאת מזה ול"מחנה השלום" מזה".
לחבריו הטובים בנגב המערבי הבטיח דלומי: "הבנות ז'נבה לא ימומשו. כמו הסכם אוסלו הן מסוכנות, הן זורות אשליות, והן חוצות הרבה קווים אדומים, אבל גם 90 אלף דונם מאדמות הנגב לא ירצו את ערפאת. הוקוס פוקוס לא יהיה כאן. זוכרים את הסכם 'ביילין אבו מאזן'? מי זוכר היום שאבו מאזן הצהיר שכלל לא חתם על הסכם כזה?"
ברשימתו כתב דלומי: "לפני כשנה, בהרצאה במכון ממר"י, שבו אני עובד, הודה פרופ' שלמה בן עמי כי בטאבה לא היה סיכוי להגיע להסכם'", ולנוכח תהייתו של מישהו מהקהל על הדברים, באמרו אליו: 'והרי אמרתם שחסרו לכם שבועיים', השיב בן עמי כי 'לפני בחירות מספרים כל מיני דברים'.
"את השקר בדבר 'כמעט הסכם' בטאבה הוליך יוסי ביילין", קבע דלומי. לדבריו, ביילין הציג את טיוטת ההסכם לפתרון בעיית הפליטים שהגיש לערביי הרשות, הצעה הקרובה לזו המוצגת עתה בהבנות ז'נבה, אך כשנשאל ביילין מה הציעו ערביי הרשות הוא סירב לפרט בטענה כי אינו מוסמך לעשות זאת. העיתון "אל איתיחאד" גילה את התשובה כי התביעה הערבית הייתה ל'זכות שיבה מלאה ובלתי מותנית, על פי החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם'".
במאמר ציין דלומי כי מי שהיה אמור לקבל בזרועות פתוחות את תוכנית ז'נבה הוא עמי איילון, שותף ל"תכנית שלום" משלו, התוכנית שגיבש עם סרי נוסייבה, אך איילון הביע התנגדות לה ואמר: "ה'הבנות' יותר משנועדו לקרב את השלום נועדו להפיל את ממשלת ישראל ולקרב את יוזמיהן אל השלטון".
"הבנות ז'נבה", כותב דלומי, "הן אוסלו סימן 2. עם אותה יהירות של יודעי כל ועם אותן סכנות, אלא שהפעם דאגו לעמעמן. קלות הראש שבה מתייחסים ביילין וחבריו למשמעות התביעה של ערפאת ואש"פ למימוש זכות השיבה מעוררת חרדה. מי שבז לעקרונותיו שלו עצמו יכול להבין שכך נוהג גם הצד השני. על קלות הדעת הזאת שילמו בעשור האחרון אלפי ישראלים ופלשתינים בחייהם".
בסוף רשימתו כינה דלומי את ביילין ואנשיו "עסקני שלום מקצועיים, שהשלום הפך אצלם ממטרה קדושה לסוג של בילוי ותעסוקה שיש להנציח את קיומם בין הפגודות של טוקיו לבקתות היער של שוויץ, לתפארת בעלי ההון של אירופה, הדואגים לערפאת מזה ול"מחנה השלום" מזה".
לחבריו הטובים בנגב המערבי הבטיח דלומי: "הבנות ז'נבה לא ימומשו. כמו הסכם אוסלו הן מסוכנות, הן זורות אשליות, והן חוצות הרבה קווים אדומים, אבל גם 90 אלף דונם מאדמות הנגב לא ירצו את ערפאת. הוקוס פוקוס לא יהיה כאן. זוכרים את הסכם 'ביילין אבו מאזן'? מי זוכר היום שאבו מאזן הצהיר שכלל לא חתם על הסכם כזה?"