לאחרונה חל שינוי מבורך במדיניות הטיפול בתופעת הסרבנות, בהדחות מיידיות של מי שמסרבים לשרת, בטרם תתחיל הסרבנות להתפשט כאש בשדה קוצים.
מדובר בצעד החלטי מתבקש ונכון שהיה צריך להתבצע כבר לפני פרוץ המלחמה. כעת, לאחר האסון שבא עלינו, ניתן להבין טוב יותר את השפעתה ההרסנית של הסרבנות להחלשת ההרתעה הישראלית ולעידוד אויבינו לפתוח בלחימה. על אחת כמה וכמה שאסור לאפשר שימוש בכלי הסרבנות ההמונית כמרד נגד החלטות ממשלה נבחרת, וכניסיון לכפות עליה לשנות את החלטותיה.
המסר חייב להיות חד ובלתי מתפשר: סרבנות לא תתקבל, גם אם היא תהיה עטופה במילים מכובסות כמו 'אי התנדבות' וכדו'. כל מי שיסרב לשרת – יודח! אפס סובלנות! אל דאגה, במקום מי שיודח יבואו רבים אחרים, חדורי תחושת שליחות ואחריות לאומית. זוהי הדרך לשמור על חוסן הצבא ועל אמון הציבור במוסדות הביטחוניים. במידת הצורך יש לשקול גם סנקציות משפטיות שמעבר להדחה.
במקביל, יש לדחות ניסיונות תקשורתיים מהשבועות האחרונים לטעון כאילו יש ירידה דרמטית בנכונות לשרת במילואים, שלא תאפשר לצה"ל לממש את תוכניות התמרון בעזה. מדובר בדיווחים מגמתיים. בתקופות שגרה, ובמיוחד לאחר שנה וחצי של עומס ושחיקה, יש קושי מובן, אך מהיכרות רבת שנים עם מערך המילואים, בעתות חירום כאשר נקראים ללחימה עם מטרה ברורה – המוטיבציה גבוהה ואחוז ההתגייסות עולה בהתאם, בד"כ מעל100%. כמילות המנון הפלמ"ח בשעתו: "לפקודה תמיד אנחנו תמיד". ראיתי זאת בעיני בהתגייסות של החטיבה שלנו (חטיבת יפתח 576 (11)) בחומת מגן, בהתגייסות המילואים במלחמת לבנון השנייה, ומעל לכל במלחמה האחרונה.
הבעיה בסרבנות איננה רק טכנית או בירוקרטית – אלא ערכית וקיומית. כל מערכת בנויה בצורה מדרגית. יש לה דרג ניהולי-פיקודי שאמור לקבל אחריות, להגדיר את המטרות, לשקול את המצב, לתכנן ולקבל החלטות, ויש דרג ביצועי שאמור לממש את ההחלטות וליישם את התוכנית בצורה מדוייקת ונאמנה. במדינה דמוקרטית הדרג הניהולי של המדינה נבחר ע"י העם והוא זה שמורה לצבא את הדירקטיבה מה לעשות. הצבא בכל הרמות חייב לבצע את ההנחיות כלשונן. רק בדרך זו ניתן לקיים מדינה ולשמור על בטחונה. אם כל אחד יבחר למלא רק מה שנראה לו זו תהיה אנרכיה. אסור להכניס את הפוליטיקה לצבא.
עמדה מוסרית ברורה ותגובה תקיפה ביחס לסרבנות תעביר את המסר הנכון, ותשמור על עמוד השדרה הערכי של צה"ל והחברה הישראלית כולה.
בפרשת פקודי מסתיים תהליך הקמת המשכן והשראת השכינה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת משֶׁה" (שמות לח כא). הביטוי 'פוקד' ו'כל אשר ציוה ד'" משמעו שהביצוע של בנין המשכן ע"י בוניו היה בדיוק כפי שציוה ד' ועפ"י פקודת משה רבנו. באופן דומה נאמר בבית שני: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ד' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏יִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (עזרא א ב), עניינו ציווה כתרגומו" (ספר השורשים לרד"ק ערך 'פקד').
מבלי לסטות מהציוי כמלוא הנימה. בהקשר לכך בפרשה זו של סיום הבנין אנו מוצאים תופעה מיוחדת, האזכור: "כאשר צוה ה׳ את משה" שבאלה פקודי המשכן שמונה עשר פעמים" (מדרש 'שלשה וארבעה' – קובץ בית מדרשות "שמונה עשר", ובירושלמי ברכות ד ג). החזרה המרובה על כך אינה מקרית (המדרש לומד מכאן על כמה דברים שבהם נמצא המספר שמונה עשרה, כגון בתפילת העמידה). החזרה באה להבליט את ההקפדה על "פקודי המשכן", "אשר פוקד על פי משה" - "במצוותו של משה בפיקוחו ובהשגחתו" (עמוס חכם, דעת מקרא שמות שם), ועל ההקפדה של משה ומסירותו לבצע את הבנין בדיוק כפי שהצטווה ע" הקב"ה, ללא סטיה כלשהי: "בשביל שנתן משה נפשו עליו שיעשה כשם שהראה לו הקב"ה בהר, שנאמר: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהר" (שמות כה מ), והלך משה ונתן נפשו שלא יטעו, לכך כתיב על כל דבר ודבר: "כאשר צוה ד' את משה", וכן הוא אומר: "וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אותם משה" (שמות לט מג), ומה ברכה ברכן, אמר להם תשרה שכינה במעשה ידיכם, אמר הקב"ה הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן, איני כותבו אלא על שמו, שנאמר: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". (תנחומא נשא).
על המסירות וההקפדה של משה רבנו על הציווי כלשונו, זכה לציון לשבח, הקמת המשכן נקראת על שמו. ואף משה ברך את הבונים שבנו אותו בהתאמה מדוייקת למה שנצטוו, ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם".