אדרבה: בימים של פילוג – תזכורת לטוב המשותף

שוב חוזרים הדיבורים על "מלחמת אזרחים". שוב נשמעות קריאות לסרבנות, למרי אזרחי ולמרד מיסים. קשה שלא לתהות – האם לא למדנו דבר מאז אותו יום נורא, שביעי באוקטובר?

השבועות שאחרי הטבח ההמוני בדרום היו מהמרגשים שידענו כעם – רגעים נדירים של אחדות, של ערבות הדדית אמיתית. והנה, פחות מחצי שנה חלפה, והקרעים שבים להיפער. הרשתות החברתיות – שדה מוקשים של הסתה והכפשות – שוב גועשות. אך דווקא שם, בין הציוצים והסערות, הבזיקה השבוע קרן של אור.

משתמשת בשם "NEREK" פרסמה פנייה פשוטה:

"שנייה לפני שאנחנו נכנסים פה למלחמת אחים – יש מצב לשרשור של דברים טובים שאנשים זרים עשו בשבילכם, בלי שום רצון לקבל משהו בחזרה?"

תוך שעות ספורות הצטברו למעלה מ-200 תגובות – עדויות קטנות ומרגשות לחסד יומיומי, לאור שמנצח את החושך.

הנה כמה מהן:

שלומי רוזנטל: "הייתי בטבריה, ולא היה לי איפה לאכול סעודת שבת. משפחה אחת נפלאה אירחה אותי."

Byoss: "בתקופת הקורונה, כשכולם בקושי עבדו, בעל הדירה שלי פשוט ויתר על שכר הדירה לחודש, בלי שביקשתי."

יצחק: "בתקופה שבתי הייתה מאושפזת, משפחה זרה נתנה לאשתי חדר בביתם לשבת."

בטחה רוטקוף אודם: "ננעלתי מחוץ לרכב. אישה זרה לא רק נתנה לי את הטלפון שלה, אלא גם נסעה להביא לי את המפתח מביתי כשהבינה שאין מי שיביא אותו."

סהר סיכמה בפשטות: "קרן, הכול מאוד דרמטי, אבל צאי רגע החוצה – יש גם טוב פה. קשה לראות את זה מהטוויטר".

אותם סיפורים קטנים הם ההוכחה שהציבור בישראל רחוק ממלחמת אחים. יש כאן עם חם, נדיב, שאוהב. צריך רק להבליט את האור – לא את הבערה.

ביום השנה האחרון לפטירתו של רבי אלימלך מליז'נסק, המכונה "הנועם אלימלך", רבים ציטטו את תפילתו הידועה:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם... ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה."

המילים הללו רלוונטיות היום יותר מתמיד. הן אינן פנייה לרבנים בלבד – אלא לכולנו: מן האזרח הפשוט ועד לבכירי השלטון.

במקום להוסיף עוד חזית פנימית לזירה שגם כך מלאה אויבים מבחוץ – מוטב שנבחר באחריות, בחסד, ובכבוד הדדי.

אדרבה ואדרבה.