ביום שישי, כשפרקתי את השקיות מהסופר, גיליתי באחת מהן בריכה מוזרה.
פעם, כשעוד מכרו פה חלב בשקיות, הייתי מגיע הביתה ומגלה שהמילקי התנפל על החלב ודקר אותו עם השפיץ של הגביע, מה שהיה הופך את כל המצרכים בשקית לחלביים ומכריח אותי לעשות פרצוף שמח, כי לא בוכים על חלב שנשפך.
היום החלב מגיע בקרטון ושום שפיץ לא מזיז לו, הוא זולג מעצמו כמו שסרטונים שקריים על חיילי צה"ל זולגים לגיא פלג.
אולי בגלל זה היוגורט יוצא מדעתו ומתפוצץ על כל מה שמסביבו, וגם הטחינה, הקטשופ, הביצים וכל מה שנמצא במצב צבירה נוזלי או הופך לכזה איך שאני יוצא מהסופר.
אבל זה לא קורה כל הזמן, רק פעם בשבוע בערך, כשאני עושה קניות. או פותח את המקרר להוציא משהו. או כשכוח המשיכה נכנס לפעולה.
אבל הפעם זה לא היה חלב, לא טחינה ואפילו לא ביצה. זה היה נוזל סמיך, דביק ועם זאת ריחני. מיד גייסתי את חוש הבילוש המופלא שלי וסקרתי, שלא לומר חקרתי, את החשודים המיידיים מהשקית. היו שם עגבניות, אבוקדו, מסטיקים, שקדי מרק ומרכך כביסה חצי מלא, אבל מצד שני חצי ריק. בשום פנים ואופן לא הצלחתי לפתור את התעלומה, עד שאשתי שפכה עליה אור. כאילו שלא נשפך פה מספיק. "זה המרכך, גאון", היא החמיאה לי, "ומה אתה קונה שקדי מרק שבועיים לפני פסח?"
יש לציין שהנוזל הצמיגי עטף היטב את כל המצרכים, הן מבחוץ ובעיקר מבפנים. אני לא בטוח לגבי הערך התזונתי של מסטיקים ברוטב מרכך, אבל הירקות היו רכים ונעימים למגע. זאת אומרת העגבניות היו רכות עוד בסופר. אבוקדו זה כמו קפלניסטים – שום דבר לא מרכך אותו.
מה שכן, תוך כדי שטיפה מדוקדקת של המצרכים, השקית הרב־פעמית והרצפה שהמרכך הנדיב כיבד גם אותה בנוכחותו המבושמת, הגעתי למסקנה שהגאולה כבר ממש קרובה לבוא. זה לא רק בזכות המרכך שיצר לנו בבית נהר, והרי בדף היומי למדנו השבוע שאם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר זה סימן שהמשיח בדרך. וגם לא בגלל שתכף מתחיל חודש ניסן שחז"ל אמרו עליו "בניסן עתידים להיגאל". זאת אומרת גם, אבל לא רק. אז למה? הנה אני מנסה להסביר, בתקווה שהשב"כ לא יעצור אותי בינתיים בעוון משיחיות יתר.
חבילת גלישה לטלפון אלחות'י
ערב לפני האפקט המרכך הייתי בירושלים, שם תפסה אותי בהפתעה האזעקה היומית במסגרת המשחק החביב "החות'ים יורים ג'חנון כדי שאנחנו נהיה רסק". היא תמיד תופסת אותנו בהפתעה, כי אין לדעת באיזו שעה משעות היממה תתפוגג הסַטְלה של הג'ת והמטורללים האלה מתימן ייכנסו לקריז וילחצו על הכפתור של השיגור. בכל אופן האזעקה הזעיקה, הנהגת שלפניי עצרה את מכוניתה בצד ויצאה לחפש מחסה, גם אני עשיתי כמוה, וזהו בערך. שאר האנשים פשוט המשיכו כרגיל, כאילו האזעקה היא הבחור הזה בקניון שמנסה למכור לאנשים חפים מפשע חבילת גלישה לטלפון אלחות'י. אז נשכבתי ליד גדר אבן בתנוחה עוברית, בזמן שהעוברים ושבים דילגו מעל ומעבר, שולחים אליי מבטים תמהים ושואלים את עצמם למה הקשיש הזה משחק מחבואים באמצע הרחוב.
אחרי עשר דקות בערך קמתי מהבוץ וניסיתי להבין מה קרה פה. נכון, החות'ים יורים בדרך כלל רק טיל אחד ועל פי רוב הוא מיורט בדרך, כך שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שהוא ייפול לנו על הראש לא גבוה במיוחד. אבל אם היירוט יפספס, החבר'ה האלה לא מבינים את המשמעות של טיל מלא חומר נפץ שמגיע בתאוצה שאני לא יודע לחשב כי פיזיקה זה לא המסלול הבליסטי שלי? כאילו מה, חזרנו לשאננות המרדימה שלנו? שכחנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד מאז השבעה באוקטובר? או אולי אף פעם לא למדנו כי החלטנו שזה לא יהיה במבחן?
האמת היא שאפשר להבין את זה. לא להצדיק, כי זה מסוכן, אבל חייבים להודות שהמציאות הישראלית עשויה להותיר אותנו חסרי נשימה. התעייפנו. התחרפנו. התקרנפנו. אנחנו חיים מיום ליום, משעה לשעה, לא יודעים מתי יזעיקו אותנו למילואים, מתי לממ"דים ומתי סתם ישבשו לנו את החיים בגלל שעוד מגלומן החליט שהמציאות לא באה לו טוב בעין. כמה אפשר לשאת את הגלגל החוזר הזה של האשמות הדדיות, אלימות מילולית, חסימות כבישים שאתה אף פעם לא יודע אם עכשיו זה בגלל הדמוקרטיה, בגלל הגיוס או בגלל הבריון התורן שהחליט שהכביש, והמדינה, שייכים לאבא שלו.
השעון שמשבש את חיינו
אנחנו קצת כמו כלב, שהזיכרון שלו כידוע לא משהו וכל הסחת דעת לוכדת אותו בקלות. ביבי, גולדקנופף, לפיד, יועמ"שית, עזה, לבנון, סוריה, טראמפ, היי, הנה חתול! אי אפשר לעקוב, אי אפשר להתמקד, אי אפשר לזכור מי עשה מה ולמה, מי צודק ומה האמת, אם יש בכלל דבר כזה. אולי לזה התכוונו חז"ל כשאמרו שבדור שבן דוד בא, פני הדור כפני הכלב והאמת נעדרת. כבר שנים מפרסמים בכלי התקשורת מודעות בנוסח "נעדרת: האמת. נראתה לאחרונה לפני המון זמן בערך, כל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש לדווח אבל אף אחד לא יאמין לו, כי האמת נעדרת".
אז פני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, החוצפה מרקיעה שחקים וכמאמר רבי יוחנן, אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו. כלומר למשיח.
הבעיה היא שאין לנו סבלנות. עייפנו. מהמלחמות הפנימיות, מהאלימות, מהמתח, מהניקיונות לפסח, משעון הקיץ שחוזר לשבש את חיינו. אז אנחנו מתעלמים מהאזעקות בשאיפה שהשבר של המיירט לא ייפול עלינו, נמנעים מוויכוחים בתחינה שגם מנהיגינו יירגעו כבר, דוחים את הניקיונות בתקווה שהחמץ ייעלם איכשהו, וקורסים על הספה בשמונה בערב ומייחלים שהילדים ישכיבו את עצמם, למרות שעדיין אור בחוץ.
המציאות שוחקת, ואנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, אבל עדיין קשה להתמודד עם אתגרי היום־יום. צריך משהו שירכך את הקושי, איזה מרכך כביסה שיתפוצץ עלינו במקום שאנחנו נתפוצץ זה על זה. אם בקושי ירד גשם לפחות שירד מטר מרכך, שיקליל טיפה. לא יזיק גם לרכך את בחירת המילים. כן, לחזור לשפה מכובסת ולהוסיף מרכך. שחטאינו כשלג ילבינו, כי כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעא קמעא, אבל ככל שהיא רבה והולכת הרי היא מתקשה, ואז מתרככת.
אני מצידי מסתובב בארץ עם ארגזים של מרככים, גם לשיער, שופך אותם על כל הנקרה בדרכי ובורח מהר לפני שירביצו לי. מה שאומר שהאווירה עדיין לא מספיק מרוככת. בכל אופן אני לא מתרגז יותר, זאת אומרת משתדל, כי אני יודע שכל מה שקורה זה בסך הכול חבלי משיח. גם פוסטים וציוצים מרתיחים אני כבר לא רואה, בגלל המרכך שנכנס לי לעיניים אחרי שרוקנתי בעצבים בקבוק שלם על הטלפון. אז אומנם עכשיו אני קצת מנותק תקשורתית, אבל היי – לפחות המציאות ריחנית לי.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com