במהלך כהונתה של ממשלת בנט-לפיד, נקראתי לשירות מילואים. שם, בין חברים רבים המשתייכים למחנה הימין, שוחחנו על התחושות הקשות לנוכח ממשלה שהוקמה בתמיכת מפלגה של תומכי טרור המזוהה עם האחים המוסלמים.
אנשים היו סוערים מהפרת ההבטחות של נפתלי בנט והפניית העורף לערכים שהתחייב לייצג. אך בתוך כל הדיון הסוער, לא עלה על דעתנו לסרב לשרת. לא ללבוש מדים.
גם אחרי הסכם אוסלו כשהשמאל הביא את עראפת ונתן לרשות הפלסטינית רובים שאחר כך הביאו לשפיכות דמים קשה ברחבי הארץ מעולם לא שמעתי את אבא שלי וחבריו מאיימים - נפסיק לשלם מיסים.
זעקנו ברחובות, חסמנו כבישים בזמן שממשלת ישראל איימה לגרש אותנו מגוש קטיף, בכח היא הרסה חבל ארץ מופלא זה ולמרות זעקותינו- שהדבר יסכן את בטחון ישראל- הלב היה אטום. כמה עצומות של גורמי בטחון לשעבר מביני ענין וחמורי סבר גברו על עונדי הצמידים הכתומים עם הדמעות העיניים- גם אז לא סרבנו לשרת בצבא של המדינה הזו שגרשה אותנו, לא הפסקנו לומר תפילה לשלום המדינה.
מחנה הימין מחה, זעק, הפגין, אך מעולם לא איים על מרי אזרחי. לא קראנו להפסקת תשלום מיסים, לא עודדנו סרבנות בצה"ל ולא איימנו במלחמת אחים. גם כשהממשלה עצמה פעלה נגדנו – המשכנו לשמור אמונים למדינה.
השמאל חצה קווים שהימין מעולם לא חצה.
לפני כשנתיים סערה המדינה בעקבות ניסיון הממשלה הנבחרת להוביל רפורמה במערכת המשפט. המחאה תפסה תאוצה, כשבין הסיסמאות שעלו: "קץ הדמוקרטיה", "מדינת הלכה", ו-"ישראל תהפוך לדיקטטורה". מחאת "צעדת השפחות" התריעה מפני הפיכתה של ישראל למשטר דכאני המדיר נשים, ומודעות הזהירו כי ביטול עילת הסבירות יוביל להנחת תפילין בכפייה בבתי הספר.
בתוך כך, החלו להתארגן גילויי סרבנות חסרי תקדים: טייסים ומילואימניקים הודיעו שיסרבו לשרת, בני נוער שרפו צווי גיוס בפומבי, ובכירים לשעבר קראו בגלוי למרי אזרחי. לא מזמן אף נחשף כי כ-120 מיליון שקלים מעמותות זרות הוזרמו לתוך אותן הפגנות ששטפו את רחובות ישראל.
שנתיים אחרי, המציאות ברורה: אין כפייה דתית, נשים לא הפכו לשפחות, והדמוקרטיה לא קרסה. אבל הבעיה העמוקה יותר נותרה בעינה – הקריאה לשבירת הכלים ולריסוק החברה הישראלית.
מאבק פוליטי – כן, שבירת הכלים – לא
תמיד היו מחלוקות פוליטיות. תמיד היה ימין ושמאל, גישות שונות לאופן שבו יש לנהל את המדינה. אבל מעולם לא קרה שגורמים בכירים במחנה פוליטי מסוים קראו בגלוי לסרבנות, מרי אזרחי ואי תשלום מיסים.
אלו לא גורמי שוליים סהרורים אלו מנהיגי המחנה כמו כמו יאיר לפיד, אהוד ברק ויאיר גולן מטיפים לסרבנות ולמרד, הם יוצרים מציאות שבה כל מחנה פוליטי רשאי לפעול באותם כלים כשהוא מפסיד בבחירות. מה יקרה אם בבחירות הבאות השמאל יעלה לשלטון, ופתאום חיילים יסרבו לשרת כי נסגרה מכינה דתית? מה יקרה אם ממשלה תחליט לגייס חרדים בכפייה, ומיליון חרדים יכריזו על מלחמת אחים? האם זהו עתידה של הדמוקרטיה הישראלית?
לא תהיה מלחמת אחים
אבל בניגוד לתחושות התבהלה בתקשורת האמת היא רחוקה משם. רוב האנשים פה במדינה מימין ומשמאל רוצים לחיות פה יחד, רוצים שהמדינה תהיה יהודית, רוצים לשמור על הדמוקרטיה, מסרבים לריב ולשנוא,
ונשבעים שלעולם לא תהיה פה מלחמת אחים. מי שנלחם השנה ברחובות חאן יונס ולבנון, מי שהיה במנגלים בשטחי הכינוס או בהאנגרים של התרומות והציוד ללוחמים מי שנמצא עם בני הנוער שמשקמים את חבל התקומה והצפון, מי שעזר למשפחות המילואמיניקים בתל אביב וגוש עציון יודע ששם האמת נמצאת ושם העם שלנו יחד.
אם השמאל באמת מחויב לדמוקרטיה, עליו להתחייב לכבד את כללי המשחק – גם כשאלה לא משרתים את האג'נדה שלו. לא לשרוף את המועדון, לא לערער על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, ולא להבעיר את המדינה רק כי הצד השני נבחר. ביחד ננצח זה לא סיסמא , זה מהות קיומנו פה כעם.