בעוד מערכת הביטחון והזירה הפוליטית עוסקות בשאלת פיטוריו של ראש השב"כ הנוכחי, ביקשנו לשוב אל מקרי עבר של פיטורים או התפטרויות של ראשי שב"כ. שוחחנו בנושא עם חוקר המודיעין והמורשת, סא"ל (במיל') גדעון מיטשניק.
מיטשניק מציין בפתח דבריו כי גם בפיטורי ראשי מוסד ואמ"ן נרשמו בעבר סאגות מייגעות, אך הוא מתמקד בראשי השב"כ לנוכח ההקשרים האקטואליים. הוא מזכיר בקצרה את הטענות שהופנו כלפי ראש השב"כ יוסף הרמלין לאחר טבח הספורטאים במינכן – טענות קשות, שלמרות חומרתן, לא הובילו לפיטוריו. פרט להדחת מספר אנשי ביטחון, לא ננקטו צעדים משמעותיים כלפי הדרג הבכיר.
מיטשניק מרחיב על הקשר בין השב"כ לאירוע, שלכאורה היה אמור להיות תחת אחריות המוסד, ומציין כי גם אמ"ן וגם השב"כ היו מעורבים באבטחת משלחות לחו"ל, בהיעדר נוהל מסודר וברור. בפועל, מי שטיפלה באבטחת המשלחת הישראלית הייתה השגרירות בבון. בעקבות האירוע הקשה, הוקם אגף האבטחה במתכונת מורחבת לליווי ישראלים בחו"ל.
באשר לביקורת שהוטחה בהרמלין, מדגיש מיטשניק כי הביקורת רוככה, והרמלין עצמו אף השתתף בהכנת דו"ח המסקנות על האירוע. לדבריו, ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ביקשה לגונן על גופי הביטחון כדי שלא לפגוע במעמדם. "הש"ג שילם – שלושה אנשי שב"כ הודחו, אבל זה לא הגיע לראש השירות", אומר מיטשניק.
שנים לאחר מכן, בשנת 1984, התרחשה פרשת קו 300 שבעקבותיה נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר. באפריל של אותה שנה נחטף אוטובוס קו 300, והאירוע הסתיים בהשתלטות כוחות הביטחון, אך עלתה השאלה האם שניים מהמחבלים שנראו בחיים הוצאו להורג על ידי כוחותינו. ועדת חקירה בראשות האלוף זורע הוקמה, ויוסי גנוסר שימש בה כנציג השב"כ, בידיעה שמדובר באנשי השירות – תוך ניסיון לגונן עליהם במהלך הדיונים.
"מסקנות הוועדה לא נגעו באנשי השב"כ", מספר מיטשניק. "בוועדה בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, עולות חשדות, אך העניין מסתכם בטיפול משמעתי. כעבור שנה וחצי, שלושה בכירים בשב"כ פונים לראש השירות, אברהם שלום, ודורשים בירור. שלום מנסה להשתיק את הדרישה, אך השלושה פונים ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שמעביר את הטענות לראש הממשלה שמעון פרס, לרה"מ החליפי יצחק שמיר ולשר הביטחון יצחק רבין".
לדברי מיטשניק, זמיר דרש חקירת משטרה נגד אנשי השב"כ. התגובה של הממשלה הייתה להדיח את זמיר ולמנות במקומו את יוסף חריש, מתוך תקווה שיעצור את התהליך. אך בעקבות פרסומים נוספים, ביוני 1986 הוסכם כי אברהם שלום יתפטר, והוא וחלק מהמעורבים יקבלו חנינה. גם אהוד יתום ביקש חנינה בהמשך.
מחליפו של שלום היה יוסף הרמלין – ראש השב"כ בתקופת טבח מינכן – שהוזעק מתפקידו בדימוס כדי לנהל את השירות בזמן המשבר. "מדובר בטלטלה של ממש", מציין מיטשניק, "מפני שהיושרה היא חוק לחמו של השב"כ. אחד מאנשי השב"כ אף העליל על איציק מרדכי כי הוא זה שחיסל את המחבלים. הרמלין התבקש להשיב את האמון, ומי שהחליפו היה יעקב פרי כעבור כשנתיים".
בהמשך, מתייחס מיטשניק לפרשת התפטרותו של כרמי גילון, ראש השב"כ בעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גילון, ששהה בחו"ל בעת הרצח, שב לארץ ומסר מכתב התפטרות לשמעון פרס – שבחר לדחות אותו. גילון ביקש להשלים "חוב אישי" כלפי רבין בדמות חיסולו של יחיא עיאש, מבצע שהחל עוד בתקופת כהונתו של יעקב פרי. בראשית ינואר 1996 חוסל עיאש, וגילון פרש מתפקידו.
בדו"ח ועדת שמגר צוין כי גילון "לא שקד במידה הנדרשת" ולא פיקח כראוי על דריכות אגף האבטחה. הוועדה קיבלה את התפטרותו ולא המליצה על צעדים נוספים.
לקראת סיום, ביקשנו את חוות דעתו של מיטשניק באשר לפיטורי ראש השב"כ הנוכחי על רקע העבר. לדבריו, אף שהסמכות לפיטורים נתונה בידי ראש הממשלה והממשלה, האופן בו בוצעו הפיטורים אינו ראוי. הוא טוען כי הקישור שנעשה לדבריו של ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן – דברים הראויים לגינוי – לבין ראש השירות הנוכחי, אינו ראוי.
מיטשניק מביע ביקורת גם על קציבת הזמן שניתנה לראש השירות לעזוב את תפקידו, על רקע התקפות מצד גורמים פוליטיים כלפי בכירים במערכת הביטחון, כולל הרמטכ"ל וראש השב"כ, דווקא בתקופת לחימה.
"הם כשלו והודו בכך, אך עליהם להיות חלק מתהליך התיקון", מסכם מיטשניק. "אי אפשר להזיז באבחת מקלדת את ראש הארגון. גם הרצי הלוי וגם רונן בר לקחו חלק משמעותי בפעולות תיקון. כאשר מפרישים אדם – יש לעשות זאת בכבוד".