כאשר האזנתי להקלטה שבה הרב מרדכי נויגרשל, מהדוברים הבולטים של המגזר החרדי, מכנה "קשקושים וסיסמאות" את דברי מורנו ורבנו הרב יעקב מדן על חובת הגיוס, היה ברור לי שאי אפשר לעבור על הדברים לסדר היום.
קול זעקה חייב להישמע ומוטל עלינו, תלמידיו, לדרוש את כבודה של תורתו־תורתנו.
לשם כך התיישבתי לכתוב טור שאמור היה להיפתח בערך כך: "נגמרו הימים שבהם תוכלו לזלזל כך בגדולי רבותינו, גדולי התורה ואדירי המעש, ולשמר את תחושת העליונות המדומיינת של התורה שנלמדת בהיכלי התורה שלכם, המשמרים כאן על אדמת ארץ ישראל, את תורת הגלות. תורה שמזלזלת, שוכחת או מצמצמת את היקפן של מצוות חשובות בתורתנו, ובהן מצוות 'לא תעמוד על דם רעך', מצוות מלחמת ישראל מיד צר, מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד". כך המשכתי וכתבתי, בביקורת חריפה, הן על תוכן דבריו הן על סגנונם: "אנו נמשיך לכבד את תורתכם, תורת הגלות, ולחלוק עימכם כדרכה של תורה על יסוד נימוקים, טענות והוכחות. אך לא נקבל יותר את הזלזול, את ההתנשאות, את החוצפה לומר מילים יהירות כאלו כלפי רב וגדול בישראל. תלמיד חכם שלצד תורתו הגדולה והעמוקה, אף חירף את נפשו במלחמות המצווה של עם ישראל פעמים מספר בחייו, בניו וחתניו ממש בימים אלו נלחמים בחזיתות השונות, ואחד מהם אף איבד את רגליו בקרב ברצועת עזה...".
לפני שאשלח את הטור לפרסום, שלחתי את הטיוטה לקבוצת חברים. זה העיר כך וזה העיר אחרת, עד שאחד כתב: "אולי במקום לכתוב, פשוט תדבר איתו?". חבר אחר הגיב מיד שמהיכרותו את האיש חבל על הזמן ועל המאמץ, אין סיכוי קל שבקלים שיביע צער, לא כל שכן חרטה או התנצלות, על אות אחת שיצאה מפיו.
התלבטתי. אך ההתלבטות הוכרעה מהר מאוד. חובת ההשתדלות מוטלת עלינו, גם אם איננו בטוחים ברצונו הטוב של הצד השני. לכן החלטתי לפנות באופן אישי לרב נויגרשל ולשתף אותו בתחושותיי בעקבות הדברים שכתב.
הטלפון צלצל. מעברו השני ענה הרב נויגרשל בקולו המוכר כל כך. אני תלמידו של הרב מדן ורציתי לשתף אותך שנפגעתי עד מאוד מדבריך, אמרתי. לא בהכרח מתוכן עמדותיך, שעליהן ניתן לדון ואף להתווכח, אלא מסגנונם ומאופן ההתבטאות כלפי רב וגדול בישראל. לא הספקתי לשטוח את מחצית מטענותיי ותחושותיי, עד ששמעתי את קולו של הרב נויגרשל, שהיה סדוק מעט ביחס לדיבורו הבוטח בראשית השיחה.
"הצדק איתך", אמר, "ואכן שגיתי באופן התבטאותי ובסגנון דבריי. אני מתנצל שכך אמרתי. אין זו דרכי, ולא זו הדרך שבה צריך לנהל מחלוקת תורנית בין תלמידי חכמים. כך במיוחד לאחר שעמדתי על גדולתו ומעלתו של הרב מדן, אך כך גם באופן כללי בכל שיג ושיח של תורה בין חכמים ובין בתי המדרש. לא זו הדרך, ושגיתי שנקטתי אותה". לשאלתי אף אמר שישמח אם אפיץ דבריו אלו ברבים, ואשתף בהם את מי שאראה לנכון. והנה כך בחרתי לעשות גם בשורות אלו ממש. בסוף השיחה אף הודה לי על שהתקשרתי ושיתפתי אותו בתחושותיי, ואני עוד הספקתי לומר לו שהתרגשתי עמוקות מהשיחה עימו, ושאני מודה לו עד מאוד על דבריו.
התפעלתי עמוקות מיכולתו של תלמיד חכם ששמו יצא ברבים, מזה עשרות שנים של הוראה והרבצת תורה במעגלים רחבים בעם ישראל, להקשיב לדבריי, להכיר בטעותו ולהתנצל, וכל זאת ללא ניסיון לתרץ או ללכת סחור סחור. פשוט לומר דברי אמת.
בהמשך השיחה אף שאלתיו ביחס לביקורת נוספת שהסב כלפי הרב מדן: "כיצד הרשה לעצמו הרב מדן לפנות לתלמידי ישיבה חרדים, והרי אלו מחויבים לשמוע לרבותיהם, שנאמר 'לא תסור מכל אשר יורוך'. והרי לימדונו חז"ל בתלמוד במסכת עבודה זרה (יט, ע"א): 'אמרי דבי ר' ינאי: כעץ שתול ולא כעץ נטוע. כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם'. וכך גם הורה רבי אלעזר בן עזריה כשנתמנה לנשיא בית המדרש ביבנה: 'שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד - א־ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין (בבלי חגיגה ג, ע"ב)'".
וכנגד דבריי אלו הודה לי גם על כך ואמר: "אכן, אדם צריך ללמוד תורה מרבנים שונים, ומכל מקום שבו יש תורה וחוכמה, אך בסופו של דבר עליו ללכת בעקבות רבותיו".
ואף אם אני כשלעצמי לא הזדהיתי באופן מלא עם הסיפא של המשפט האחרון, למדתי שיעור עצום מהשיחה הזאת. ואף אם מחמתה גנזתי את רובו של הטור המקורי שכתבתי, ראויה היא השיחה הזאת שנספר עליה ונישא אותה על לוח ליבנו. תמיד עדיפה פנייה אישית על פני התנצחות פומבית. לעיתים אנו עשויים להיות מופתעים עד כמה הצד השני שנמצא מעבר לתהום המחלוקת עשוי להיות קשוב, כן, פתוח לשמוע ביקורת, להשתנות ולתקן. אשריך הרב נויגרשל שלימדתנו שיעור על צניעות וענווה, ועל אפשרות של תיקון.
הכותב הוא רב, דוקטור וראש בית המדרש 'שערי ציון' ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן ורב קהילה בצור הדסה