בימים אלה מדינת ישראל מתמודדת עם גל נוסף של קיטוב בין מחנה הימין למחנה השמאל.
כמעט שנה וחצי של מלחמה בזירות מרובות, עם אויב רצחני ואלפי הרוגים ופצועים, לא הצליחו למנוע את ההתנגשות החוזרת שמזכירה את הימים של הרפורמה המשפטית.
פוליטיקה זה עסק מלוכלך, אבל בשנים האחרונות במדינת ישראל נדמה כאילו התחרות בין הצדדים הפכה לתכלית הכול ולא המהות של הדברים שעוסקים בהם או שצריך לעסוק בהם.
מה שיכול להסביר את המצב בישראל הוא תיאוריה מפורסמת במדע המדינה, שידועה בשם "הטרגדיה של נחלת הכלל", וזיכתה בפרס נובל לכלכלה את מדענית המדינה אלינור אוסטרום, שהראתה שאפשר למנוע את הטרגדיה הזאת באמצעות שיתוף פעולה.
בזעיר אנפין התיאוריה מראה, למשל, כיצד בשטחי מרעה משותפים, שאותם חולקות כמה חוות בקר, יכולה להיות השפעה הרסנית על תחרות לא מרוסנת. במילים פשוטות, אם כל בעל חווה יפעל כסוכן עצמאי, וינסה למקסם את הרווח שלו בצורה כזו שהוא משתמש בשטח הקיים ללא בקרה, אזי בסופו של דבר כולם יחד יהרסו את שטחי המרעה, ולפיכך יצאו מופסדים. או לכל הפחות התיאוריה מראה כיצד הם פועלים בצורה סאב־אופטימלית. זו היא הטרגדיה של נחלת הכלל. מציאות כזאת, כפי שמתואר לעיל, בעייתית כשנקודת המבט היא כלכלית. אבל מה אם נקודת המבט היא פוליטית?
ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל את מדינת ישראל כמעט 16 שנה ברצף, וכראש מחנה הימין מקדם מדיניות שמתכתבת עם הימין הפוליטי. אין שום דבר רע, וזה אפילו מבורך, שנציג של הציבור מקדם אג'נדה של אותו ציבור. אבל כשאין שום אופק לחילופי שלטון, זה יוצר קושי משמעותי במערכת הפוליטית.
אחד מהיתרונות הבולטים של המשטר הדמוקרטי הוא שלכל אזרח יש את היכולת לקחת חלק פעיל בקבלת ההחלטות של המדינה. לעיתים הוא מפסיד, לעיתים מנצח, אבל לאורך שנים גם אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה – הוא חלק מהתהליך. העיקרון הזה, שיוצר תחושה של נראות גם אצל אחרון האזרחים, הוא קריטי לאחידותה של חברה. במצב תחרותי שבו צד אחד תמיד מנצח או כמעט תמיד מנצח, לאורך הזמן מתעוררת בצד המפסיד תחושה של ניכור ופחד.
בסיטואציה כזאת, כשאנשים מספיק נואשים לשינוי, הם נכונים יותר לפנות לאנשים קיצוניים שמציעים פתרון לאובדן הקול שפעם היה להם. במידה רבה השמאל בישראל נמצא במקום הזה. אנשים קיצוניים ברחובות או בפוליטיקה מעודדים אותם להסלים את המאבק, כולל אמירות מפורשות ל"מרי אזרחי", קריצת עין לפעולות אלימות כמו חסימת כבישים ופלרטוט מסוכן עם "מלחמת אחים".
בעוד אלימות מכל סוג היא דבר שצריך להיות מחוץ לגבולות הלגיטימיות, לימין הישראלי יש את היכולת, וגם המחויבות, לתת מזור לאחיהם במחנה השמאל. בשביל למנוע את "הטרגדיה של נחלת הכלל" שיכולה להפוך לטרגדיה של כולנו, הימין צריך "לשחרר" לשמאל קצת ניצחונות. אין הכוונה למינוי כזה או אחר של ראש שב"כ או יועצת משפטית לממשלה, אלא נכונות אמיתית וכנה להקשיב ולשתף את מחנה השמאל. אלה לא ברברים שמסתערים על גבולות האימפריה, הברברים נמצאים מהצד השני של החומה.
הימין, במידה מסוימת של צדק, מרגיש שקולו לא נשמע בגלל ה"דיפ סטייט", טענה שאסור להתעלם ממנה. אבל בשורה התחתונה הוא מנצח פעם אחר פעם, מחזק את ההתיישבות ומעצב את הכלכלה, יש תחתיו עשרות משרדים ומנכ"לים שבכל יום מקבלים החלטות קטנות ברוח חזון מחנה הימין. במציאות כזאת, ומתוך מחשבה על כל חלקי האומה, ראוי שלא נתייחס לכל מחלוקת כתחרות.
הימין יכול להרשות לעצמו לעצור מדי פעם את התחרות ו"להפסיד", כי זהו הפסד שכולו ניצחון. מהלכים כאלה לא רק ירגיעו את המערכת הפוליטית, הם גם יאפשרו יותר בקלות להחליף פקידה כזו או אחרת, בלי שכל צד יחשוב שהצד השני מנסה להרוג אותו. אם נמשיך ככה, בתחרות בלתי פוסקת, יכול להיות מאוד שנמצא את עצמנו בטרגדיה, טרגדיה שהיא של נחלת הכלל.