"מוכרחה לבוא הקזת דם"

בפרק "ניסיון ההתאבדות של אמריקה" בספר 'היסטוריה של הזמן המודרני' מאת פול ג'ונסון, מתואר מחול השדים שהוביל להתפטרותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון במילים אלו: "בכמיהה הכבירה להרוס את ניקסון, נדחקו הצידה כל שיקולי הביטחון הלאומי... כך נהפכה פסיקת הבוחר של (בחירות) 1972 על ידי מה שניתן לתארו כפוטש תקשורתי. את מקום 'הנשיאות הקיסרית' תפסה 'העיתונות הקיסרית'".

מהספר מתברר כי מי שגרם לניפוחה של תקרית ווטרגייט ל"פרשה" היה "שופט פדרלי צמא פרסומת, כשהובאו לפניו הפורצים (למטה המפלגה הדמוקרטית), דן אותם למאסר עולם על תנאי, כדי לאלצם לספק הוכחות נגד אנשי ממשל... מעשה טרור שיפוטי כמו זה, שלא ייתכן בשום מדינה שקיים בה שלטון החוק, היה למרבה העוגמה טיפוסי לציד המכשפות השיפוטי".

אין זה מקרה שהעיתונות ניצלה את פרשת ווטרגייט לניגוח ניקסון והכפשתו. במשך כ־30 שנה היה ניקסון מושא שנאתה של העיתונות המרכזית בארצות הברית. לקראת הבחירות של 72', שבהן ניצח, אמר לעוזריו: "סוף סוף תגלה הארץ אם אומנם מה שהתקשורת דגלה בו בחמש השנים האחרונות מייצג את הלך המחשבה של הרוב". למרות עוינות התקשורת הצליח ניקסון להביס בבחירות את המפלגה הדמוקרטית ו"בתקשורת היו רבים אשר (ה)ניצחון... השפיל אותם".

"פשעו האמיתי של ניקסון", כותב ג'ונסון, "היה פופולריותו... כנשיא הצליח - מעל ראשיהם של מעצבי דעת קהל וקונגרס דמוקרטי - לרכוש את ליבם של 'אמריקנים מצויים', עילגי הבעה, אנשי משפחה, פטריוטים". אחרי המפלה בבחירות אמר עורך עיתון רב השפעה כי "מוכרחה לבוא הקזת דם. עלינו לוודא שאיש בל יחשוב אפילו לחזור על דבר מעין זה".

הדמיון בין המערכות המתוזמנות, נגד ניקסון ונגד בנימין נתניהו, יוצר תחושת דז'ה וו, אם כי בהבדל יסודי ומהותי. בעוד שאצל ניקסון החקירה נפתחה בעקבות עבירה שהתגלתה, הרי שאצל נתניהו מתבצעות חקירות במטרה להמציא עבירות שלא היו ולא נבראו. ע"ע "סיקור חיובי", "הצוללות" ועתה "קטרגייט". הבדל נוסף, שהתברר לאחרונה, הוא שבישראל יש שופטים שבנוסף להיותם צמאי פרסומת הם גם צמאי דם. עתה יש לנסות ולברר האם גם במניעיהם של הרודפים אחר שני המנהיגים נמצא מכנה משותף.

פול ג'ונסון מתאר כיצד "נחל ניקסון הצלחה ניכרת בחיסול הירושה האנרכית שהותירו שנות (הנשיאים) קנדי־ג'ונסון, ובאופן בולט בהינתקותו הזריזה מווייטנאם". פעולתו הנחרצת והתקיפה במלחמת וייטנאם נגד התפשטות הקומוניזם באסיה, כפי שמתואר בספרו של טל טובי 'העיט נגד הלוטוס', ויצירת ברית עם סין מעל ראשה של ברית המועצות, אפשרו לבסוף את חתימת הסכם השלום בפריז בין צפון וייטנאם לארצות הברית. "לאור המצב שירש והמשגים של קודמיו", סיכם ג'ונסון, "הפגין ניקסון חילוץ (מווייטנאם) ראוי לשמו".

למרות הסכם השלום שנחתם בפריז ב־73', לא נהנו אזרחי ארצות הברית מפירותיו, ואזרחיה האומללים של וייטנאם וקמבודיה נפלו קורבן למסע טרור אכזרי, או כפי שהדבר נקרא על ידי השמאל "האלימות הנחוצה". מיליוני בני אדם איבדו את בתיהם ואף את חייהם בשל "מערבולת ההיסטריה שנודעה בכינוי 'ווטרגייט'. אמריקה מועדת באופן מיוחד להתקפים כאלה של ריגוש פוליטי צדקני, עת אוחז שיתוק מוחלט בחושי הראייה ההיקפית והאינטרס הלאומי שלה".

אין צורך להרחיב על הדמיון בין יחסה של התקשורת בארצות הברית לאינטרסים של אזרחי המדינה, ובין יחסה של התקשורת הישראלית לציבור הלאומי בישראל, לדבקותו במסורת, לרצונו הבסיסי לחיות, להקים משפחה ולהתפרנס בכבוד. הדברים שהתגשמו בתקופת של בנימין נתניהו. ועל זה רוב התקשורת בישראל, הלוקה בתכיפות בהתקף של "ריגוש פוליטי צדקני", מנגנת את מילות השיר של עלי מוהר "נגיעה אחת רכה": "ואת זה אני לא שוכחת, ועל זה אני לא סולחת".

השוני בין המדינות הוא האיום הקיומי הנשקף לאזרחי ישראל במרחק חמש דקות מכפר סבא, לעומת המלחמות של ארצות הברית הנערכות אלפי מיילים מעבר לים. ניסיון ההתאבדות אף הוא למרבה הצער משותף לאליטות השוקעות בארצות הברית ובישראל, וזאת כפי שאמר הסופר אהרון מגד על תומכי הסכם אוסלו, כי נראה שהיצר התת־הכרתי, של ההתאבדות, נמצא אצלם בשלב ערני ונלהב.

מקור נוסף שממנו ניתן ללמוד על הכמיהה להתאבדות הוא הווידוי של המחזאי הלל מיטלפונקט, במאי המחזה "מאמי", שעליו נכתב ש"הקטע על מאמי המלצרית ואינוסה על ידי שבעה ערבים (מעזה) בשם גאולת פלשתין, הוא מהחזקים בהצגה". מיטלפונקט שנשאל פעם האם "נהיינו חולי רוח?" השיב: "כן, עם איזו חדוות התאבדות סמויה".

ניתן לומר אם כן שבישראל מתנהל מאבק בין השאיפה של המחנה הלאומי למדינה יהודית ובין יצר ההתאבדות של השמאל. נותר רק לקוות כי הסיסמה שמדריכה את השמאל, "מוכרחה לבוא הקזת דם", לא תצא מן הכוח אל הפועל.

הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וחבר מערכת רבעון 'האומה'