מה ניתן ללמוד, אם בכלל, מההפגנות בעזה נגד שלטון חמאס? האם מדובר במיצג אותנטי של תסיסה אזרחית נגד משטר רודני, או שמא בניסיון מבוים של חמאס להציג תדמית סובלנית ודמוקרטית? שוחחנו על כך עם עודד עילם, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ולשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד.
"ניתן לומר שזה גם וגם", אומר עילם. "מצד אחד, יש אלמנט אותנטי – בעיקר בשל הלחץ הצבאי שישראל שבה ומפעילה. העזתים התרגלו לתקופת שקט יחסית, במיוחד במהלך הרמדאן, שהובילה לתחושת רווחה מסוימת עם שולחנות עמוסים כל טוב. אך הפסקת הסיוע ההומניטרי, גם אם אינו חסר לחלוטין – שכן רבות מהאספקות מצויות במחסני חמאס – כבר מביאה לעלייה במחירי המזון ולתחושת מצוקה ברחוב העזתי".
עם זאת, עילם מדגיש: "אין כאן פתאום אהדה לישראל. סקר אותנטי בעזה יגלה שרוב האוכלוסייה תומכת ברעיון ההתנגדות, בג'יהאד ובחמאס. מעטים בלבד יגנו את טבח 7 באוקטובר מבחינה מוסרית או דתית, ולכל היותר יתלוננו על התוצאה – חורבן עזה והשלכות המלחמה. ובכל זאת, יש תחילתה של הכרה גוברת בכך שהמציאות הנוכחית היא מבוי סתום. הציבור העזתי שומע את שיח הליגה הערבית, שקושר את שיקום הרצועה להיחלשות שלטון חמאס, ומזהה את חולשת הארגון, שסופג מכות קשות ואינו מצליח להטיל אימה כבעבר".
עודד עילם מציין כי לחמאס יש יחידת דיכוי פנימית, המקבילה לגסטאפו, שמטרתה לטפל במשתפי פעולה, מתנגדים פוליטיים, בוזזים ואף מפגינים. "אנשי היחידה הזו טרם נכנסו לפעולה מלאה, אך צפויים לפעול מול המוחים. לא ברור אם תהיה לכך אפקטיביות, אך מדובר באיום ממשי על תנועת המחאה".
למרות הסכנות, עילם סבור כי על ישראל להצהיר בגלוי על תמיכתה במחאה: "יש בממשלה ובצבא מי שסבורים שישראל צריכה להימנע ממעורבות, כדי שהמפגינים לא ייתפסו כמשתפי פעולה. זו טעות חמורה. ישראל צריכה לאמץ עמדה ברורה – 'אנחנו מאחוריכם'. אסור לחזור על הטעות של אובמה, שלא תמך במפגיני איראן ב-2009. אילו אז הייתה התערבות חיצונית, ייתכן שהמשטר האיראני היה נופל. גם היום, ישראל יכולה וצריכה לאותת, באמצעים דיפלומטיים, תקשורתיים וחשאיים, שהיא תומכת במפגינים".
עילם מדגיש כי אינו נאיבי ביחס לשינוי אפשרי בתפיסת הציבור העזתי: "הם ימשיכו לשנוא אותנו. אבל האופורטוניזם ינצח. לכן אנחנו צריכים לעודד את ההתקוממות הזאת – מבית להיא עד רפיח. ייתכן שזו הזדמנות חד-פעמית שתיעלם בתוך שבועיים אם לא תיתמך מבחוץ. חמאס עלול לדכא אותה באלימות, בירי לעבר ברכיים כפי שעשו האיראנים, או כפי שעושה בימים אלה ארדואן נגד מפגינים בטורקיה".
עוד מציין עילם כי הרשתות החברתיות בעזה, כמו גם אל-ג'זירה, מציגות את ההפגנות באופן מסולף. הן מתוארות כהפגנות נגד המלחמה בכלל, ולא כהתנגדות לשלטון חמאס. "מול המגמה הזו", הוא אומר, "צריך להעניק לגיטימציה בינלאומית למחאה, להדהד אותה, לחזק אותה – גם באמצעים חשאיים וגם גלויים – כדי לסחוף את הציבור לתנועה רחבה יותר".
בהקשר הצבאי, מוסיף עילם כי ככל שישראל תחריף את פעולתה נגד הנהגת חמאס ותשדר חולשה של השלטון ברצועה, כך יגדל הסיכוי שהעזתים יעזו לצאת ולהפגין. "חיסול דמויות מפתח משפיע על ההיסוס של האזרח הפשוט. ככל שהוא רואה את הנהגת חמאס מתפוררת, כך יקל עליו לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף. זו פעולה צבאית שיש לה גם ערך אזרחי ופוליטי מובהק".